להפסיק ללמוד על ולהתחיל ללמוד מ: פרקטיקה לשילוב AI בכיתה

"ליאור, רק שתדע שאני הולכת להיות ממש גרועה בזה".

זה הדבר הראשון שאמרה לי אחת המורות בהשתלמות בינה מלאכותית יוצרת (במ"י) בתחילת השנה שעברה. המורה, שנקרא לה דנה, היא אחת המורות המוכשרות שזכיתי לעבוד איתן וללמוד מהן, עם המון תשוקה ושנים של ניסיון ומומחיות פדגוגית. אמרתי לה שתזכור מה שאמרה, ושנחזור לזה בסוף ההשתלמות.

דנה ממש לא לבד. נכון, הבמ"י פותחת בפנינו אפשרויות מדהימות להקל על עבודתנו, לשפר אותה ולהגדיר מחדש את חוויית הלמידה בדרכים שעד לא מזמן היו בגדר מדע בדיוני. ועדיין, מורות ומורים רבים מהססים. החשש הוא לא רק טכנולוגי, אלא נוגע בזהות המקצועית שלנו. "האם כל מה שלמדתי במשך עשרים שנה הופך לפחות רלוונטי?" לצדה עולים חששות נוספים: התנגדות עקרונית ("הטכנולוגיה תנוון את החשיבה"), התפיסה שמדובר בגימיק חולף שרק "מוסיף עבודה", חשש טבעי מטכנולוגיה חדשה, או פשוט חוסר ידיעה איך להתחיל.

עם רוב החששות הללו אני מזדהה לחלוטין. חשיבה ביקורתית חיונית, אבל המציאות ברורה: הטכנולוגיה כאן כדי להישאר. דווקא משום כך, חובתנו המקצועית להבין איך היא עובדת. למי שחושב שאפשר להתעלם, המציאות טופחת על פנינו. כמעט שלוש שנים לתוך מהפכת ה-AI, וכבר ברור שפרדיגמות ישנות, כמו מטלות כתיבה לבית, מאבדות מהרלוונטיות שלהן. האתגר הזה הוא גם הזדמנות אדירה: אם נאמץ את השינוי, נוכל להפסיק לבזבז אנרגיה על "שיטור", ולהשקיע אותה בפיתוח מיומנויות חשיבה מסדר גבוה: ביקורתיות, סינתזת מידע, ויצירתיות. נוכל להשיג הרבה יותר בפחות.

גם הדרך שלי לא הייתה חלקה. לצד אתגרים טכניים, כמו ללמוד איך לדייק את ההנחיות, חוויתי (ועודני חווה) ספקות פדגוגיים: האם זו למידה אמיתית או רק משחק? האם אני לא מאבד שליטה על התוכן? חששתי מהרגע שישאלו בכיתה את הבמ"י שאלה שאין לי תשובה עליה, וגיליתי שזה לא מערער את סמכותי, אלא הופך אותי למנחה של מסע גילוי משותף. ההתמודדות חייבה אותי לנסח מחדש את תפקידי: במקום להיות מקור הידע, הפכתי למעצב סביבות למידה ולמנחה של תהליך חקר.

למי שיש חשש להיכנס לתחום, יש לי בשורות מעולות: עבור מורים ומורות כמו דנה, עם מומחיות פדגוגית ויכולת לבטא אותה במילים, הטכנולוגיה הזו היא מכפיל כוח. השמיים הם הגבול.

כדי להתחיל, אני מציע פרקטיקה פשוטה ועוצמתית: ראיון חקר עם דמות בצ'אטבוט.

מה זה בעצם? במקום ללמוד על דמויות, הכיתה לומדת מהן. המורה יוצר "אישיות דיגיטלית" בכלי במ"י מאושר, והכיתה מקיימת שיחות אותנטיות עם דמויות היסטוריות, ספרותיות או מדעיות. למידה סבילה הופכת לחקר פעיל מונחה סקרנות, ומאפשרת לנו (באמת) להפוך ממקור ידע למנטורים.

התלמידות והתלמידים שלי, באופן לא מפתיע, התלהבו מהרגע הראשון. האפשרות "לדבר" עם דמויות במקום רק לקרוא עליהן בספר / לשמוע עליהן מהמורה הציתה אצלם את יצר הסקרנות והמעורבות. 

במקביל, גם ההורים גילו התלהבות רבה. הם שמחו לראות שאנחנו מלמדים באופן חדשני, רלוונטי לעולמם של הילדות.ים ושאנחנו מקנים את מיומנויות המחר.

התגובות בקרב הקולגות שלי היו יותר מורכבות: בהתחלה, נתקלתי בספקנות. לא ניסיתי לשכנע במילים, ובמקום להתעמת עם ההתנגדויות, פשוט שיתפתי בחדר המורים, הראיתי תוצרים של הכיתות, וסיפרתי על רגעים מכוננים מהשיעורים.

השינוי האמיתי התחיל כשהמורות ראו באיזו קלות אפשר לייצר חומרי למידה מעולים. הספקנות הפכה לסקרנות. "איך עשית את זה?", הן שאלו. אחרי שראו את התועלת, התחילו להתנסות בעצמן, ועם הרעב בא התיאבון. התחלנו לקיים שיחות קטנות, לא רשמיות. הן שיתפו את החששות והניסיון שלהן. דרך השיח המשותף, כל אחת התחילה להבין איך נכון לה לשלב את הכלים האלה בעולם התוכן ובסגנון ההוראה שלה. 

אז איך לעשות את זה ב-6 צעדים פשוטים:

  1. בחירת נושא ודמות – מבן גוריון באזרחות, דרך אנטיגונה בספרות, ועד אטום חמצן בכימיה. (💡נושאים עם מחלוקת או ריבוי נקודות מבט עובדים מעולה).
  2. כתיבת הנחייה ליצירת דמות – התבנית הבסיסית: "את [שם הדמות]. את [תיאור קצר]. תלמיד [שכבה] רוצה ללמוד על [הנושא] מנקודת המבט שלך. הישארי בדמות ודברי בגוף ראשון". (💡בדקו את הפרומפט מראש וודאו שהדמות עקבית).
  3. ראיון וחקר בקבוצות – כל תלמיד.ה מקבל תפקיד: מראיין ראשי, מתעד תובנות, חוקר סתירות וכדומה. מתחילים פשוט ("ספרי על עצמך") ומעמיקים ("למה הרגשת כך?"). חשוב להצליב כל מידע עם מקורות אחרים. (💡אפשר לבקש מהבינה לייצר את התפקידים ומאגר שאלות כ"פיגומי למידה", ולהקרין על הלוח).
  4. סינתזה ורפלקציה – הקבוצה דנה: מה חידש הראיון? מה הפתיע? איזו נקודת מבט חדשה נחשפה? (💡חפשו דפוסים וסתירות מעניינות – הם מובילים ללמידה עמוקה).
  5. יצירת תוצר – פוסטר, כתבה, הסכת. כללו ציטוטים, פרשנות אישית, וביטוי של תובנות חדשות. (💡התאימו את התוצר למטרת הלמידה, לא לכמה הוא נוצץ / מגניב / סקיבידי 🤓).
  6. הגנה על התוצר – הקבוצות מסבירות במילותיהן מה למדו, איך השיחה שינתה את הבנתן, ומציגות ביקורת על הטיות הדמות. זהו שלב קריטי שבו מתבצעת למידה אמיתית. (💡שאלה טובה לבדיקת הבנה: "מה תסבירו למי שהחסירו?").

דוגמה מהשטח: דיבייט "הכדור הפורח" – לקראת בגרות בעל-פה באנגלית, יצרתי דיבייט שבסופו רק דמות אחת "תשרוד". חילקתי את הכיתה לקבוצות וכל אחת קיבלה דמות לראיין – מאיינשטיין ועד מסי… הדמויות "ידעו" שהן מתחרות זו בזו על מקום בכדור הפורח, והקבוצות היו צריכות ללמוד עליהן לעומק כדי להגן עליהן. רגע מכונן היה כשהקבוצה של טיילור סוויפט גילתה שהצ'אטבוט טען שהיא אוהבת כלבים. "רגע, היא אוהבת חתולים!" צעקה תלמידה. באותו רגע, כולם הבינו: AI יכול לטעות, וחובה לבדוק כל מידע. בדיבייט עצמו, הקבוצות הגנו על הדמויות שלהן בלהט, ללא סיוע מהצ'אט, תוך שימוש בציטוטים, ניתוח והשוואה – למידה אותנטית ומשמעותית. ההצלחה הייתה כזאת שלבקשת הכיתות, הפכנו את הדיבייט לטורניר בית-ספרי (ומרגש!), והקבוצות נשפטו על ידי פאנל מורים על בסיס מחוון שנכתב, כמובן, בסיוע במ"י…

המלצה אחרונה: אל תחכו להשתלמות או ל"רגע המושלם". פשוט תתחילו, בקטן, עם שיעור אחד, ותופתעו לגלות למה הכיתה מסוגלת כשנותנים לה להוביל.

ודנה? היא כבר משתמשת בבמ"י בכל שלב בעבודתה – מתכנון שיעורים ועד משוב מותאם אישית. היא מובילה חדשנות פדגוגית בצוות שלה, ומגלה מחדש התלהבות מהעבודה וממה שהיא מצליחה לעשות עם הכיתה. "נתת לנו מתנה נפלאה", היא אמרה לי בסוף השנה. אבל האמת? המתנה האמיתית היא לראות מורות כמו דנה מגלות שהמומחיות הפדגוגית העצומה שלהן לא מתבטלת בעידן הבמ"י – אלא הופכת אותן למורות על.

ליאור איזנברג, מורה לאנגלית בתיכון אלון רמת השרון, מנחה קהילות מקצועיות לומדות, ומעביר השתלמויות יישומי במ"י לצוותי הוראה. הוא חוקר פרקטיקות מיטביות לשילוב במ"י בתהליכי למידה, הוראה והערכה במרכז לחינוך טכנולוגי ומדעי של אוניברסיטת תל אביב במסגרת פרויקט AI-EmpaTe של תוכנית ארסמוס.

כתובת דוא"ל: lior.aizenberg@gmail.com

תגובות

5 2 קולות
דירוג מאמר
הירשם
מעוניין בעדכון לגבי
guest
0 תגובות
ישן ביותר
חדש ביותר עם הכי הרבה הצבעות
משובים מוטבעים
לראות את כל התגובות

תפריט נגישות

0
אשמח לדעתכם, אנא הגיבו.x