יצירה משותפת, זהות משותפת

ערב התוצרים הקבוצתי

התערוכה היא השיא הציבורי, הקהילתי. ערב התוצרים הקבוצתי הוא מקום שבו אותו תהליך קורה בקנה מידה אינטימי. כל קבוצה נפגשת עם ההורים, ובונה מולם את התמונה שלה על עצמה.

מבנה פשוט שיכול להיות לערב כזה: סבב היכרות, דבר החניכים (אותם יכתוב אחד מחברי הכיתה), הצגת פרויקטים, מצגת תמונות, דבר הורים, דבר מחנכים. בתוכו, החניכים מציגים מי הם, לא רק מה עשו. התוצרים מקבלים משמעות נוספת כאשר הם מוצגים ונדונים בפני קהל. תהליך הלמידה של הקבוצה כולה מקבל צורה ברורה כאשר הוא מסופר יחד, כקבוצה אחת, מול אנשים שאכפת להם. ההורים מקבלים בערב הזה "במה" משלהם, הזדמנות להכיר את המחנכים ואת הקבוצה מקרוב, ולקחת חלק בסיפור שהקבוצה מספרת על עצמה.

עד כמה החניכים מעורבים? ככל שיותר אחריות על התכנון והבנייה עצמם עוברת לידי החניכים, כך גדל הפוטנציאל של הערב להיות רגע אמיתי של גיבוש זהות. מכאן תפקיד עדין שנופל על המחנך: להכיר את היכולת האמיתית של הקבוצה שלו, ולכוון אותה למדרגה גבוהה במעט ממה שהייתה מסוגלת אליה עד כה. כאשר החניכים מביאים את מה שהכינו, המבט של המחנך נתון לחיבור, לא לדיוק – האם מה שהם עומדים להציג נאמן למי שהם, ופחות אם הניסוח מלוטש.

"בסוף התקופה הזאת אני מרגישה שהיה שווה להשקיע את כל המאמץ הזה… אם אנחנו לא נוותר לעצמנו אנחנו יכולים להגיע להישגים שגם אם הם קטנים, בשבילנו הם מאוד גדולים." נגה, קבוצת קוברה

מבנה של שיאים, ומדריכים שהם עצמם היוצרים

בתערוכת המחצית המוצגת על פני כל התיכון, התהליך מתפרש על פני קהלים שונים ומהווה שיא לחברת החניכים כולה, שיא לכל קבוצה בפני עצמה – כיתה, סדנה, מגמה או משימה, שיא לקבוצת ההורים ושיא אישי לכל חניך. את המבקרים לאורך התערוכה מדריכים ברוב המקרים החניכים עצמם, בסיורים שכל אחד מהם מובל בידי צוות משותף – מחנך לצד חניך אחד או שניים. יוצרי התוצר הם גם המספרים עליו, וההסבר לקהל מחדש בנוגע למה עשית ולמה מוסף נדבך נוסף למשמעות.

בשבועיים הראשונים של תקופת התערוכה, החניכים יוצאים מהשיעורים כדי להדריך את הקבוצות המבקרות. חשוב שלכל הצוות יהיה ברור מראש שזו יציאה לגיטימית, וההשקעה בה שווה את הזמן שהיא עולה. השאיפה שלנו היא שכל מחנך ידריך לפחות סיור אחד, שכל חניך ידריך לפחות את התוצר שלו עצמו, וכמה שיותר חניכים ילוו וינחו לאורך סיור שלם ולא רק יציגו את התחנה שלהם.

"מקום שבו אני לא תשעים ושש במתמטיקה, אני שקד. מקום שבו אני לא שמונים וארבע בהיסטוריה, אני שקד. מקום שבו אני לא שבעים ושתיים בספרות, אלא הקנבס שתלוי לכם מול העיניים בלובי כל יום." שקד, מתוך דברים במסיבת סיום

נושא המחצית: חיים ששווה לחיות

לצד המבנה הקבוע, לכל מחצית יש גם נושא מארגן משלה, המשתנה משנה לשנה. אשתקד זה היה "פנים אל פנים". השנה, בעקבות המציאות שכולנו חיים בה, נבחר נושא אחר: "חיים ששווה לחיות" – ועוסק בקדושת החיים. גם הנושא הזה, כמו התהליך שסביבו הוא נבנה, לא נמסר לחניכים מוכן – הוא מבנה ומתעצב מחדש בכל קבוצה ובכל מקצוע לימוד, לפי הדרך שבה כל חניך פוגש אותו.

המחנכים בתהליך לקראת המחצית משתתפים כולם בסדנת כתיבה ויצירת תוצר בנושא. באופן זה הם נושאים את התוכן הזה אל הקבוצות.

השנה פרויקט הקנבסים המסורתי, ציור ושיר הנכתב על קנבס ואותו מציג כל חניך בכיתה יב', הוקדש במפורש לנושא הזה: החניכים כתבו שירים על הצורך העמוק לתת משמעות לחיים, להוקיר אותם ולאהוב אותם, וציירו ציור בצבעי אקריל על קנבס אליהם כל חניך מוסיף רובד נוסף למילים.

בקבוצת רובי, שיעורי תנ"ך הובילו את החניכים אל סיפור יונה, ואל השאלה אם אדם משתנה בעקבות שליחות שהוטלה עליו. מדרשי הפסוק שכתבו החניכים הוצגו לצד דמות של לוויתן, ולידה צמחים ששתלו כדי לסמל את הצמיחה שהם מבקשים להביא לקבוצה עצמה. בקבוצה אחרת, בשיעורי שפה, נשאלה שאלה קרובה מזווית שונה: איך האור והצל שבתוכי חיים זה לצד זה. השאלה הזאת הובילה לכתיבת חמשירים קצרים – על האור, על הצל, ועל המפגש ביניהם בכל אחד מהחניכים.

בשכבת בארי, שיעורי אדם וחברה חזרו לשנות המדינה הראשונות דרך שאלה מפורשת: האם לחיות על הגבול, ולמה. השאלה הזאת קיבלה משמעות כואבת במיוחד מאז השיבעה באוקטובר, אחרי שיישובי העוטף והצפון פונו בעקבות המלחמה, והחניכים יצאו לראיין תושבים שנאלצו לעזוב את בתיהם, וכתבו עליהם כתבות תחקיר.

כל אחד מהפרויקטים האלה עונה על השאלה מהם חיים ששווה לחיות מזווית אחרת – דרך תנ"ך, דרך שירה, דרך היסטוריה. המשותף לכולם הוא שהתשובה לא ניתנת כהרצאה. היא נבנית בכתיבה, בשיחה, ביצירה – באותו אופן בדיוק שבו נבנית לאורך המחצית הזהות של הקבוצה כולה.

שאלות שאנחנו שואלים

כמה מהאחריות על היצירה המשותפת צריכה להיות בידי החניך היחיד? עד כמה נכון לאפשר הצגה של תוצר שאיננו גמור? מה תפקיד המחנך ברגע כזה – מנחה, מורה, או מלווה? ומהם ה"גלגלי עזר" הנדרשים, מתוך תפיסת שוויון המבקשת בכל זאת לתת לכל חניך הזדמנות אמיתית להשתתף ביצירה? השאלות האלה חוזרות מדי שנה מחדש.

תשובה חלקית אחת, שהתבררה עם השנים, נוגעת דווקא לשאלת המסגרת עצמה: מסורת פועלת בכוח שאין לשום הנחיה חד-פעמית להשיג. ככל שממשיכים לקיים אותה, שנה אחר שנה, היא מפסיקה להיות מבנה שכפוי מלמעלה, ומקבלת חיים משלה – החניכים עצמם נושאים אותה הלאה, ומצפים לה. מוסד חינוכי שממשיך לשאול את השאלות שוב ושוב, בכל מחזור של יצירה משותפת, ממשיך ליצור את עצמו מחדש – כמו האדם שעליו כתב גורדון.