מה קורה עם הערכה בעת שילוב AI בהוראה למידה?

בשורה התחתונה – המסקנה שלי היא שלא ניתן לעשות יותר את עבודת החקר, לפחות לא כפי שהיא הייתה עד עכשיו. הנה הסיבה המרכזית למה.

כשיצאנו לדרך – אני ומוביל התכנית מטעם משרד החינוך תמיר לוי סבג – זיהינו כבר בהתחלה את הנקודה הכי מורכבת בסיפור הזה: הערכה. עד ש-ChatGPT פרץ בסערה לחיים שלנו, הייתה אקסיומה מאוד ברורה בבדיקת עבודות: עבודה שכתובה טוב (לא מועתקת מילה במילה מוויקיפדיה או מקור מידע אחר) מעידה על כך שהתרחשה למידה. ניסוח לקוי, התעלמות מחלקים חשובים בנושא, שימוש במקורות לא אמינים מעידים על כך שהתלמיד לא ממש התאמץ ולכן כנראה לא ממש למד. הקשר הזה נותק. היום אתה יכול כמורה לקבל עבודה כתובה שופרא דשופרא עם הסתמכות על מקורות והכול, בשפה – ללקק את האצבעות, עם הפניות ביבליוגרפיות לפי כללי ה-APA העדכניים ביותר (וכל המקורות, מינימום עבודת סמינריון) כאשר כל מה שהן מעידות עליו הוא היכולת של התלמידים להשתמש במודל שפה. הן לא משקפות שום למידה בעלת משמעות. בצד השני – נראה שיותר ויותר דווקא עבודה שכתובה עם ניסוחים לא מדויקים וסימני ניקוד לא במקום וחלקים שברור ששכחו לעשות עשויה להעיד על איכות למידה גבוהה יותר, או לפחות על מאמץ כלשהו. במאמר שפורסם לא מזמן של MIT שעורר הרבה הדים – Your Brain on ChatGPT – מצאו פעילות עצבית מופחתת אצל נסיינים שהשתמשו ב-ChatGPT מול קבוצה שקיבלה את אותה המשימה מבלי להשתמש בו. הם פשוט לא התאמצו והיה אפשר לראות את זה ברמה העצבית. החשש שלנו היה שתלמידים פשוט יזרקו הכל על הצ'אט ובסוף לא ילמדו כלום.

המחשבה שלנו הייתה ליצור אירועי הערכה במהלך השלבים השונים בעבודה שלא רק ימשבו את האיכות שלה אלא גם יובילו אותה כך שהתלמידים יהיו צריכים להיות פעילים יותר, באותו אופן שמבחן לא רק מעריך אלא גם מכוון למידה. מצאתי את עצמי יוצר יותר ויותר אירועי הערכה כי חשתי שאני לא יכול באמת לדעת מה התלמידים שלי עושים. זה התחיל בכך שביקשתי מהם לשתף את הפרומפטים, מה שירדתי ממנו מהר מכל מיני סיבות – חלקן עקרוניות, חלקן טכניות והמרכזית הייתה פשוט עומס עבודה שזה יוצר (האם עכשיו נצטרך גם לעקוב אחרי השיח עם ה-AI?). לאחר מכן ביקשתי מהם להציג משהו כל פעם שסיימו חלק מהעבודה מול הכיתה.

 בשלב מסוים, אחרי מספר פעמים שבהם הם עמדו מול הכיתה זה הרגיש Counterproductive: אנחנו כל פעם מקדישים שיעור כפול להציג בקבוצות כשאין עניין או נימוק מהותי סביב זה, והתחושה נהייתה יותר ויותר שיטורית ופחות עניינית. הדבר שעבד יותר טוב הוא שביקשתי מהם להגן מולי על העבודה שלהם. שם הרגשתי שאני מקבל באמת הבנה של מה הם עשו ומה הם יודעים. עדיין לא הרגשתי עם האצבע על הדופק כמו שאני בדרך כלל.

יכול להיות שיש עוד דרכים יותר מתוחכמות (והיו עוד דברים שעשיתי), אבל דבר אחד בטוח: אם רוצים לשלב שימוש ב-AI בכתיבת משימות מהסוג שעשינו לפני, צריך מעטפת די משמעותית של אירועי הערכה. חוץ מהעומס הנוסף שהנכחת הישות החדשה הזאת יוצרת על מורים (וזה בלי לקחת בחשבון שהם לא צריכים ללמוד בעצמם כל הזמן איך משתמשים בכלים האלה ולהתעדכן בלי הפסקה), גם בהנחה ובאמת מצליחים להגיע להערכה סבירה שיוצרת למידה פעילה, אני רואה כאן בעיה יותר עקרונית. 

יורם הרפז תיאר יפה באחת ההרצאות שלו אדם שיושב בכיף שלו וצופה בטלוויזיה מבסוט מהחיים. נכנס אדם בדלת ואומר לו משהו כמו: "אתה תמשיך לעשות מה שאתה עושה, אני רק אמשב אותך – באיזו תנוחה אתה אוהב לשבת, איך אתה מעביר ערוצים ומה אתה אוהב לאכול". באותו הרגע כל הכיף שבצפייה הולך. כשתלמידים מרגישים שכל הזמן ממשבים אותם, גם אם הם ישתפו פעולה, יהיה מאוד קשה להחזיק למידה מתוך עניין. זאת הנקודה הכי חמקמקה והכי חשובה בכל הסיפור הזה וזאת התחושה שהלכה והתחזקה אצלי בזמן ההצגה.

מצד שני, אי-אפשר שלא לשלב שימוש ב-AI אם רוצים שהתלמידים ימשיכו לכתוב עבודות. הרי הם יעשו את זה איתנו או בלעדינו. ככה לפחות תהיה לנו איזושהי נקודת ייחוס מול הדבר הזה שהיא מעבר לאיסור גורף. חוץ מזה, אם לא נאפשר את זה נעשה עוול לתלמידים שלנו שלא משתמשים ב-AI בכלל (ויש עדיין כאלה וזו נקודה שדורשת התייחסות רחבה) ורק נגדיל פערים שכבר קיימים.

בתור מילניאל (נולדתי ב-1982), חוויתי את העולם שלפני האינטרנט עד שלאט לאט הפך למה שהוא היום. בהתחלה הייתה התלהבות מכך שהוא יכול לעשות דברים שעשינו קודם רק בצורה יעילה יותר. למשל – אפשר לשלוח הודעות אחד לשני רק באופן אלקטרוני (דואר אלקטרוני!). לאט לאט נחתה התובנה שניתן לעשות איתו דברים שרק אפשר היה לדמיין קודם (ואולי גם זה לא), והגיחו לעולם – למשל – הרשתות החברתיות. צורת תקשורת חדשה על כל המשמעויות שלה. החוויה שלי עם כיתת י"ב באזרחות הייתה נטועה כולה בשלב הדואר האלקטרוני של מהפכת ה-AI. ניסיתי לעשות את אותו הדבר רק עם AI. התובנה המרכזית שלי היא שכדי שמערכת החינוך תוכל לאמץ שימוש נכון ב-AI, היא חייבת לעבור לשלב הרשתות החברתיות. צריך להבין מה הטכנולוגיה הזו מאפשרת שלא ניתן היה קודם. בתוך מגרש המשחקים החדש הזה אין לי ספק שראוי שיוטגוגיה תקבל מקום של כבוד, כאשר תלמידים יוכלו לחקור את מה שמעניין אותם בצורה הרבה יותר עצמאית ומותאמת (וכמובן מתוך מודעות למגבלות של מודלי שפה). סוג חקירה כזו היא חלק מהאיכויות הכי בולטות של שימוש בכלים כמו ChatGPT, ויצא לי קצת להתנסות בה עם תלמידים בהצלחה לא מבוטלת. זה אומר שגם אופן ההערכה שלנו יצטרך לעבור שינוי מהותי. אני רואה לנגד עיניי פחות דגש על השוואה בין תלמידים והרבה יותר על ההתקדמות של כל אחד מהם.