בין דמיון למציאות: על AI, מייקינג ולמידה עצמאית

AI כשותף, לא כתחליף

כאן נכנסת הבינה המלאכותית. החניכים פונים ל־AI כדי לפרק בעיות, לנסח שלבי עבודה, להעריך עלויות, או לבנות סקיצה ראשונית. לפעמים הוא עוזר גם בניהול זמן ותיעדוף משימות. זה לא מורה ולא תחליף ללמידה, אלא גשר: כלי שמאפשר לנסות לבד ולהתקדם באופן ספונטני.
אבל — ה־AI  לא פותר את הפער בין חלום למציאות. לשם כך יש את העשייה הממשית, המאסטרים והמנטורים. הפער הזה, בין דמיון לתוצר, הוא המקום שבו נוצרת למידה אמיתית.

המייקינג מזכיר לי שני סוגי גני שעשועים:

• האחד מתוכנן ומסודר, עם מתקנים מוגדרים מראש ונתיב ברור לכל ילד.
• השני פתוח, מלא שאריות וחפצים, כזה שמזמין דמיון, ניסוי וטעייה.
  במובן הזה, המרחב שלנו הוא גן השעשועים הפתוח. הוא מעודד חניכין לנסות, להעז, לטפס, ליפול, לקום ולנסות שוב. תחושת המסוגלות נבנית לא מהצלחות מיידיות אלא מהחזרתיות, מהתעוזה ומההבנה שהנפילה היא חלק מהדרך.

לא הכשרה — אלא התנסות

הלמידה אצלנו אינה קורס מקצועי עם שלבים סדורים. היא מבוססת עניין וסקרנות. מי שרוצה מתמקצע; מי שבוחר להתנסות לרוחב — מרוויח חשיפה רחבה. שתי הדרכים לגיטימיות, כי שתיהן נבחנות במבחן המציאות: התוצר עצמו.

במערכת הקונבנציונלית יש חשש ש־AI "  יקצר את הדרך" או "יחסוך את העמל". אצלנו, השאלה אינה איך לחסוך, אלא איך ליצור – העשייה היא המדד, לא הציון.

מרחב של חופש ואחריות

מה שמייחד את המרחב הוא החיבור בין חופש לאחריות: החופש לבחור כיוון, החופש להעז; לצד האחריות לבדוק, להתאים, ולהבין שתוצר לא נמדד רק ברעיון אלא במימושו.

כך נבנה מרחב לימודי שמכבד את החניכים, נותן להם כלים להתנסות בכוחות עצמם, ומאפשר להם לגלות שהלמידה המשמעותית ביותר מתרחשת בין דמיון למציאות.

במרחב שלנו לא תמיד יודעים מראש אם זה יעבוד. אין נוסחה בטוחה, אין מדרגות ברורות שתוביל להצלחה. החניכים

 לומדים לשים את עצמם במצב שבו הם עלולים לטעות, להתנסות בלי לדעת מה התוצאה, ולעיתים אף להיכשל. וזה בסדר. ההצלחה היא לא רק במוצר הסופי, אלא ביכולת להתמודד עם אי־ודאות, לקבל החלטות, וללמוד מהתוצאה – טובה או פחות טובה. הסיכון הוא חלק מהחוויה, וככל שהם לומדים לקחת אותו על עצמם, כך מתחזק הביטחון הפנימי, השיקול הדעת והכישרון ליצור. החופש והעשייה חייבים לבוא עם הסיכון; זה המקום שבו נולדת למידה אמיתית.