חינוך כפעולה אסתטית: תערוכה כאמצעי להערכה בחטיבה הצעירה

ראיון עם ענת בדר

כיצד מעריכים תלמידים דרך תערוכה? איך תערוכה מייצרת מרחב של משמעות וחיבורים? איך מוודאים ידע בלי יום הורים וציונים? שיחה עם ענת בדר מבית-הספר הדמוקרטי לב השרון על תפיסה חינוכית דמוקרטית, שבמרכזה הצגה מוחשית של תוצרי למידה לחיזוק תחושת שייכות וגאווה.

איזה דברים מעניינים אתם עושים בבית הספר בנושא של הערכה?

הגענו למודל שעובד לנו נהדר. בכיתות א'-ב' אנחנו מסכמים את השנה דרך תערוכה. הרבה בתי ספר מציגים בסוף השנה תערוכה, אבל אצלנו התערוכה בעצם מחליפה או מאגדת בתוכה את כל אירועי הסיכום וההערכה, מרמת הפרט – הילד, דרך הקורסים (לשיעורים אצלנו קוראים קורסים). כל קורס מציג את עצמו דרך התערוכה וביחד אנחנו חוגגים את הלמידה. התערוכה מחליפה את אירועי הסיכום המסורתיים – תעודות ושיחות הורים.

תוכלי להסביר איך זה בעצם לא רק תערוכה אלא גם אירוע של הערכה?

פתאום אני שמה לב איך המילים קרובות: תערוכה והערכה. אני מאוד מאמינה בהערכה שהיא לא רק מילולית. בהערכה הקונבנציונלית בגילאים הצעירים בדרך כלל יש איזה גיליון שהוא מאוד מילולי. אני יודעת שיש הרבה בתי ספר שכבר עשו כל מיני שינויים אל עבר מעורבות גדולה יותר של התלמידים באירוע הערכה. ועדיין הערכה חד כיוונית – ניתנת מהמורה אל התלמיד באמצעות גיליון שכולל מונחים כמו: שולט/לא שולט. גם אם מכניסים כל מיני היגדים שקצת מרחיבים את הדבר הזה ומוסיפים מילים אישיות "ממני אליך", עדיין זה מגיע לילד בצורה של גיליון, שהוא מביא הביתה וההורים מסתכלים ולומדים מזה משהו על הילד והילד לומד מזה משהו על עצמו. אנחנו הרגשנו, שאנחנו מחפשים משהו אחר, מוחשי יותר, שהתלמידים יהיו שותפים מלאים בתהליך ואפילו יובילו אותו.

למה את מתכוונת כשאת אומרת הערכה לא מילולית?

אני מאמינה שיש הרבה דרכים של הערכה – גלויות וסמויות. לדוגמא, כאשר אני (כמורה לאמנות) בוחרת ציור שילד צייר, ופשוט תולה אותו במסדרון בצורה מכובדת לצד עוד עבודות, אני חושבת שהילד חווה מסר של הערכה -יש לו מקום. הוא עובר במסדרון בית ספר ומשהו ממנו נמצא בתוך הקירות, הוא שייך, המקום הוא חלק ממנו. זה אולי משהו אולי קטן אבל זו פעולה מעצימה מאוד. יש לי ממש זכרון חזק מהילדות של התחושה שהרגשתי, כשיצירה שלי היתה מוצגת. מחשבה זו עמדה בבסיס הרעיון של תערוכת הלמידה, שמחברת בין ביטוי אישי ומגוון יכולות לבין אירוע קהילתי.

בביקור בבתי-ספר HTH בסן דייגו קיבלתי השראה וחיזוק לתפיסה הזאת. ראיתי קירות ש"מדברים" את הלמידה והיצירה של התלמידים. פגשתי תלמידים, שיודעים להסביר מה הם למדו ומה הם עשו בצורה מאד טבעית. למדתי פרקטיקות, הנסמכות על מחקר וניסיון רב של אירועי הערכה, המבוססים על הצגת תוצרים ותערוכות. חזרתי מהביקור האחרון עם ידיעה שזה כיוון שמתאים לנו. משם יצאנו לדרך כצוות, בליווי תומך של הנהלת בית-הספר. קיבלתי גם ליווי בקורס הנחיית בתי-ספר של מכון קשת בבית-ברל.

מהי תערוכת למידה ואיך מתכוננים אליה?

אנחנו מתחילים להתכונן לתערוכת הלמידה בצוות המורות, כבר לפני פסח. כל מורה, שמלמדת קורס, צריכה לתכנן איזשהו פרויקט, שאפשר יהיה להציג אותו. פרויקט שמשקף משהו מהלמידה, אולי מסכם, אולי מלמד על תהליך, פרויקט עם תוצר כלשהו. זה תלוי גם בקורס ובסגנון של המורה. כרכזת אני מלווה את צוות המורות ואנחנו מנהלות שיח משותף בישיבת צוות, שבו אנחנו משתפות ברעיונות ומפתחות אותם. לדוגמה, בשיעור שפה, הילדים עוסקים בהכנת משחקים שמבוססים על דברים שהם למדו. זה יכול להיות משחק על "יחיד ורבים", זה יכול להיות "משחק זיכרון של מילים", כל מיני משחקים, שהם ממציאים המבוססים על שפה. בשיעורי תורה, שנקראים "עולם מבראשית" ו"מעשה אבות", לקראת התערוכה אנחנו מקימים עם הילדים מעין "אוהל אבות" ממש פיזי, שהילדים יכולים להיות בו ולשחק בתוכו והוא מאוד מוחשי במרחב. בתוכו יש מין ספר גדול, שבתוכו לכל ילד יש דף עם הפרויקט האישי שלו. באנגליתת יצרנו לוח אינטראקטיבי בעקבות שיר, שנלמד. באמנות אנחנו כמובן מכינים תערוכה של פרויקטים באמנות. וככה כל קורס בעצם בוחר את הדרך שבו הוא מציג את עצמו. התוצר בתערוכה משלב את העשייה בקורס, יחד עם הלמידה של הילדים, שכוללת ידע, מיומנויות ויצירתיות.

ההכנה של הילדים לתערוכה מתרחשת גם במסגרת החונכות האישית. יש לנו מנגנון שנקרא "חונכות" (מקבילה למחנכת). לכל ילד יש חונכת מהצוות. לקראת התערוכה יש פגישות אישיות של החונכת עם כל תלמיד ותלמידה להכנה לתערוכה אבל עם דגש גם על עניינים שהם יותר רגשיים וחברתיים.

יש דף הכנה לתערוכה, שממלאים ביחד, מאוד נגיש לילדים. חיברנו אותו על מנת שנוכל להקדיש זמן ותשומת לב לא רק לתערוכה אלא גם לתהליכי דיאלוג עם התלמידים ולא רק על הלימודים. דף ההכנה, בנוסף לשיחה על עניינים רגשיים וחברתיים, מכין את הילדים להיות מדריכים בתערוכה.

כל ילד בעצם מציין מה הדברים שהוא מציג בתערוכה. תחשבי שזה ילדים בגיל של א' ו-ב', וכמה הפעולות האלה מעמיקות את החיבור שלהם אל בית הספר ואל העשייה שלהם. זה לא מספיק שילד עשה איזושהי יצירה בשיעור תנ"ך שאחר כך מופיעה בתערוכה, אנחנו כל הזמן מנסים ליצור את החיבור היותר עמוק של הילדים למה שהם עשו. תערוכה שכזו מאפשרת לילדים לבחור מה הם הולכים להציג. מדף ההכנה נגזרת מפת התערוכה האישית. כל ילד מקבל מפה של התערוכה. כמו בהרבה תערוכות שנכנסים למוזיאון, יש מפה שכתוב בה איפה מוצגת כל עבודה. כל המרחבים בהם התערוכה מתקיימת מיוצגים במפה. כל ילד נפגש לפגישה עם החונכת שלו ומסמן על המפה את הדברים שלפני שבועיים או שלושה הוא אמר שהוא הולך להראות. כך נוצרת המפה האישית, שבעזרתה הוא מדריך את ההורים. בפועל הילדים מהר מאד יודעים כבר איפה מוצגות העבודות שלהם כי התערוכה נבנית בבמרחב בו הם שוהים ולומדים ביום-יום. והם שותפים מלאים בהקמתה. על הדרך אנחנו מרוויחים גם למידה על קריאת מפה והתמצאות במרחב.

ביום התערוכה החגיגי ההורים באים יחד עם הילד והם מקבלים את דף ההכנה (שהוא בעצם סיכום קטן של השנה שנשאר אצלם) ואת המפה האישית של הילד. והילדים פשוט מובילים את ההורים בתערוכה ומציגים את העבודות שלהם. תלמידים רבים גם נהנים להציג עבודות של חבריהם וכל האירוע הזה הופך להיות לחגיגה של למידה.

איך מכינים את ההורים לתערוכה?

יש הכנה של הצוות, יש הכנה של הילדים, ואנחנו מכינים גם את ההורים. אנחנו תמיד מקיימים מפגש זום שבועיים לפני התערוכה. זה מפגש קצר וממוקד, שכל הורה יכול להתחבר אליו בלי מאמץ. מפגש זה מוקדש למתן הסבר להורים על הרציונל, על המבנה, על השינוי – "אין חלוקה של תעודות" ואין שיחות הורים. ובעצם מתווכחים להם את השינוי והסיבות לבחירה בדרך הזאת. מצאנו שההכנה של ההורים חשובה מאוד.

אנחנו עכשיו בעצם מתחילים את השנה הרביעית שבה זה קורה. בשנה הראשונה, השקענו רבות בתיווך להורים וראינו שזה ממש ממש חשוב להפוך את ההורים לשותפים וגם להכניס אותם לשפה בה אנחנו משתמשים. היו הורים אשר היו מוטרדים, "כמה באמת נדע אם הילד יודע או לא?", "מה מיקום הילד יחסית לחברי כיתתו" ועוד. כיום אנחנו יודעים לומר בביטחון: כשילד בא ומראה להורים מה שהוא עשה ויודע להסביר מה שהוא עשה, אנחנו לא צריכים שום אישור אחר אם הוא יודע או לא. אנחנו רואים ילד שיודע. ויותר מיודע, מעורב, מסוגל להסביר ובעיקר גאה בעצמו. עכשיו, אם ההורה רוצה וחשוב לו להבין בדיוק מה הילד יודע או לא יודע, אז הוא גם מוזמן לדבר עם המורה. זאת אומרת, יש לנו דיאלוג שהוא פתוח בסך הכל עם ההורים לאורך כל השנה. במקרים בהם ילד עוזב את בית הספר אז אם צריך מייצרים תעודות שיעזרו לילד להתקבל לבית ספר אחר. במקרים בהם אנחנו מאתרים קשיים לימודיים או אחרים,זה בכל-מקרה מטופל בתקשורת שוטפת עם ההורים. כך שאין צורך לחכות לשיחת סוף שנה בשביל להעביר מידע.

מהם הרעיונות הגדולים שעומדים סביב התפיסה הפדגוגית השונה שלכם?

מילת המפתח היא "חיבורים ויחסים". כרכזת א'-ב ' אני כל הזמן מחפשת חיבור של הילד למה שהוא עושה, חיבור לקבוצת הגיל, לבית הספר, לעצמו, לתוכן הלימודי. חשוב לנו שהוא מרגיש שהוא חלק, שהוא שייך. אני חושבת שתערוכה זה אחד המקומות שבהם אנחנו יכולים ליצור חיבורים ויחסים בצורה מאוד מאוד משמעותית, אסתטית וחגיגית, ושבאמת מערבת את הילדים, את המורים, את ההורים וגם כמובן אורחים אשר באים לבקר בתערוכה – את הקהילה כולה. אירוע כזה מאפשר לכלל המורים ולכלל התלמידים מבית ספר, לקחת חלק. זה אירוע שחוגג את הלמידה, מציב את הלמידה כאירוע של חגיגה. זה באמת בעיניי הדבר הכי משמעותי, תחושת שייכות והתחושה שהלמידה זה משהו שאנחנו חוגגים אותו, משהו מספק, ממלא בתחושת משמעות וגאווה.

המרחבים שבהם אנחנו נמצאים הם מרחבים של משמעות ואסתטיקה במובן של פעולה אסתטית. הרבה פעמים כשאני מדברת על פרויקטים, על למידה במרחב, על מרחבי למידה, אני תמיד מדברת על חינוך כפעולה אסתטית. זה לא רעיון שלי, זה נסמך על פריירה, שאני מאוד אוהבת – כשאנחנו עוסקים בחינוך אנחנו עוסקים גם באסתטיקה. כשאני אומרת אסתטיקה אני מדברת על תשומת לב לצורה של הדברים, לא רק לתוכן אלא גם לצורה. זה לא מספיק שאני אומרת לילדים "זה א' וזה ב'", אנחנו גם רוצים לחוות מה זה א', מה אפשר לעשות עם א', מה אפשר לעשות עם ב', איך זה נראה, איך אנחנו יכולים להציג את זה, למה זה עוד קשור. בעולם המשתנה שלנו, בקצב המטורף שבו הוא משתנה, היום אני אומרת עוד יותר בביטחון, שבחינוך אנחנו צריכים לכוון לדברים שילדים יכולים להציג ולדבר עליהם בעצמם. אני מסתכלת על היכולת הזו שהילדים מתרגלים בחטיבה צעירה כהתחלה של משהו, שבעיניי צריך להימשך. ואני חושבת שגם בתיכון ובאוניברסיטה יותר ויותר הולכים למקום הזה או בכלל בחיים הלא אקדמיים, שבן אדם יכול לדעת להיות מחובר למה שהוא עושה ולדעת להציג אותו.

לסיכום עם מבט קדימה, הייתי רוצה לשפר את ההתכוננות שלנו ואת ההעמקה בדבר הזה. ומה שהייתי מאוד מאוד רוצה לראות, שזה ממשיך הלאה, יוצא מהגבולות של החטיבה-הצעירה בבית הספר הדמוקרטי, לב השרון. שזה הופך להיות "שפה" שמדברים בה, דרך ההערכה שמשתמשים בה גם במקומות אחרים, בגילאים אחרים, שזה לא רק איזה משהו נישתי וקטן, שזה משהו שיכול לגדול ולקרות בעוד מקומות. בסופו של יום, התערוכה שלנו הופכת את בית הספר למרחב של 'חיבורים ויחסים', בו כל ילד וילדה חוגגים את הלמידה, עומדים בגאווה ומסוגלים להציג את עצמם ואת הלמידה שלהם לעולם.