פירות של רוח ועשייה: רשמים מערב התוצרים בתיכון שחרית, ירושלים

בערב יום רביעי, ה-11 ביוני, התכנסו הורים, תלמידים וצוות בתיכון "שחרית" בירושלים ל"ערב ביכורים" – אירוע סוף שנה המציג את תוצרי הלמידה של התלמידים. המסדרונות והכיתות, שבדרך כלל מאכלסים שגרת לימודים, הפכו לגלריה חיה, רוחשת שיחות והתפעלות. ההזמנה לאירוע

הבטיחה הזדמנות "להביט סביב ולפתוח את הלב", ואכן, קשה היה שלא להתחבר לעשייה העשירה שהוצגה בכל פינה. הערב היוה נקודת שיא לתהליכי למידה שנבנו במשך שבועות וחודשים, ובהם העבודה האישית והקבוצתית נחשפה לקהילה, קיבלה משוב וזכתה להכרה.

בשיטוט בין התוצרים אפשר היה לראות את מגוון הדרכים שבהן ההיסטוריה והתרבות קמו לתחייה. ב.ל., תלמיד כיתה ח', הציג בגאווה את פרויקט הבכורה שלו: משחק מונופול שלם שעסק בימי הביניים, כולל לוח וקלפים מעוצבים בקפידה. מעבר ליצירה החזותית, הפרויקט דרש חשיבה על האופן שבו מתרגמים מציאות היסטורית למערכת חוקים של משחק. עבורו, התהליך היה לא פחות חשוב מהתוצר. "זאת הייתה חתיכת חוויה", הוא שיתף, "עבדתי על זה עם חבר, וזה היה פשוט כיף". בסמוך אליו, הציג ד. מכיתה ז' משחק שש-בש המבוסס על חוקי השטעטל, וסיפר בכנות על האתגר והסיפוק שבעבודה המשותפת.

הביטוי האישי ניכר בעבודות רבות. בתערוכת "גיבורים" הציגו תלמידים דמויות מעוררות השראה. ע., תלמיד כיתה ז', הצביע על הפרויקט שלו על המתאבק ג'ון סינה ואמר בפשטות ישירה: "זה היה הפרויקט היחיד שהיה לי כיף בו". דבריו מזכירים שכאשר למידה פוגשת עניין אישי, היא הופכת לחוויה משמעותית.

היצירתיות לא הסתכמה רק בתוצרים חזותיים. במרחב נשמעו גם קולות של פרויקטים מדוברים. ד. וע. מכיתה ז' יצרו פודקאסט על מסעות הצלב. "הקלטנו שיחה בין שלוש בנות על התקופה, וככה העברנו את המידע", הן הסבירו. "יצאנו מזה עם מלא ידע". חברתן ט., שיצרה פרויקט דומה על תקופת רש"י, היטיבה לתאר את המסע: "זה היה קשה", הודתה, "אבל בסוף זה מספק לראות את התוצר".

ואולי הדוגמה המוחשית ביותר לעיקרון של למידה דרך עשייה עמדה באחת הפינות: ארון עץ לבן, נקי ופונקציונלי. הנערה מכיתה ז' שבנתה אותו במו ידיה בשיעור נגרות, עמדה לידו בגאווה. היא תיארה את התהליך כ"חוויה מטורפת וכיפית", וסיכמה: "למדתי לבנות רהיט אמיתי". זוהי התמצית של הפיכת ידע תיאורטי ליכולת מעשית.

את החוויה של הערב לא ניתן לסכם רק דרך התוצרים עצמם. התגובות החמות מההורים, בערב עצמו וביום שאחרי, מספרות חלק חשוב לא פחות מהסיפור.  אם אחת סיכמה את החוויה במילים: "היה מרגש כל כך לראות את תוצרי הפדגוגיה המיוחדת של בית הספר ואת כל העשייה המשמעותית כל השנה בכל המסדרונות ולחגוג בכיתה את עומק הלמידה והביטחון של הבנות להציג ולהסביר". אם אחרת שיתפה בפוסט מרגש את החוויה שלה, תוך השוואה לזיכרונותיה שלה כנערה: "ערב סיום שנה בכיתה ז' שלי אי אז: מגיעה עם ההורים לבית ספר שנראה כמו כלא אלקטרז, המורה צורחת עלינו… ערב סיום כיתה ז' של בתי, אמש: בכניסה לבית הספר יש עמדת אדניות בהן ניתן להקשיב לפודקאסטים שכל 19 הנערות בכיתה יצרו בנושא 'איך נראה אביר יהודי'".

היא המשיכה ותיארה את המסע שלה במרחבי בית הספר, בין תוצרים מגוונים: "בנות מציגות ניתוח קליפים של בילי אייליש וברונו מארס במסגרת בית מדרש קולנוע, נערות אחרות מעלות מצגת על בית מדרש מתמטיקה ועל בית מדרש גוף ונפש". הסיפור שלה מסתיים באנקדוטה קטנה ומלאת משמעות שהתרחשה בכיתה. היא מספרת שבעוד בתה עומדת בגאווה ליד השידה שיצרה היא שאלה אותה: "אז מה בכל זאת מבאס בבית ספר?", בתה חשבה רגע וענתה: "האוכל בקפיטריה". הקולות השונים שנשמעו בערב, הן של התלמידים והן של ההורים, שרטטו תמונה של קהילה חינוכית המחוברת לעשייה מבטיחה ויציבה. את התחושה הזו סיכמה היטב נציגת ההורים בדבריה במליאה: "שחרית זה כבר לא הימור. זאת הבטחה". 

הכתבה הזו נגעה, על קצה המזלג, בכמה מהתוצרים והקולות שנשמעו בערב המיוחד הזה. במרחבי בית הספר הוצגו פרויקטים רבים נוספים, מעץ שורשים משפחתי ועד קומיקס היסטורי, שכל אחד מהם מספר סיפור של חקר, יצירה ולמידה. היריעה קצרה מלהכיל את כל העשייה, אך הרוח הייתה אחת – רוח של למידה משמעותית וגאוות יחידה.