כשהים התיכון פגש את האוקיינוס השקט
מסע של השראה
מאת:
עינת שני,
מנהלת בית הספר הרב לשוני- סוקולוב, מדברים את שפות המחר. בת ים.
מייל: einatshany@gmail.com
כשנחתתי בסן דייגו יחד עם משלחת המנהלים והמורים מישראל, ידעתי שאני עומדת לפגוש מודל חינוכי שמזמן אותי לחשוב אחרת. אבל לא דמיינתי עד כמה הביקור בבתי הספר של High Tech High ייגע בי, לא רק כמנהלת בית ספר אלא גם כאשת חינוך שמאמינה בכוחם של קשרים, של אנושיות ושל למידה שמתרחשת מתוך מפגש אמיתי.
High Tech High הוא הרבה מעבר לשם. זהו מרחב חי ותוסס שמלא בתנועה ויצירתיות שמאפשר למידה אותנטית. מהרגע הראשון הבנתי שאני פוגשת תרבות חינוכית שלמה, לא אוסף של שיטות או דגמים. תרבות שבה תלמידים ומורים מוזמנים להיות סקרנים, לנסות, לטעות, להתעקש, להתבונן שוב ובעיקר ליצור דברים שיש להם משמעות.
בכל כיתה ובכל מסדרון פגשתי חיבורים אנושיים עמוקים. הדגש לא היה על מבחנים או ציונים, אלא על מערכות יחסים. מורים שמכירים את תלמידיהם באמת. תלמידים שמרגישים שרואים אותם. צוותים שמאמינים שלכל אחד יש קול ותשוקה שראויים להישמע. עבורי זו הייתה תזכורת נוספת למהות העמוקה של החינוך, מהות שלפעמים עלולה להתעמעם בתוך העומס היומיומי.
במפגשים עם אנשי הצוות שמעתי סיפורים על פרויקטים שנבנו יחד עם התלמידים: תערוכות, עבודות אמנות, יוזמות חברתיות, חקר בין תחומי ומיזמים טכנולוגיים שנולדו מתוך שאלות אמיתיות של הלומדים. פגשתי תלמידים שמדברים על התהליך שהם עוברים, שמציגים תוצרים שהם גאים בהם, שלא חוששים להראות טעויות ודילמות. היה ברור שהסביבה מעניקה להם חופש אמיתי ליצור ולחשוב.
מה שהרשים אותי במיוחד היה המקום של הקהילה, הזהות ושייכות בתוך כל מה שקורה בבית הספר. זה לא “תחום” או “פרויקט” אלא נוכחות שמחזיקה את כל התמונה. בכל קיר ובכל מרחב ראיתי עדות למישהו שחשב על הילד שיֵשב כאן ועל מה יעזור לו להרגיש שהוא חלק ממשהו גדול, בטוח ובעל משמעות. ולצד זה, בהתאמה מלאה, כך גם לגביי הצוות החינוכי.
הביקור גרם לי להתבונן מחדש גם על בית הספר שלי ועל הדרך שאנחנו הולכים בה, ראיתי המון קווים משיקים וחשתי גאווה בצוות שלי שהולך את הדרך הזו איתי ולצידי. הוא פתח לי כיווני חשיבה נוספים על למידה מבוססת פרויקטים, על חיבור בין תחומי דעת, על יצירת מרחבים פיזיים שמספרים סיפור, ועל בניית תהליכי למידה שבהם התלמידים שותפים אמיתיים.
באחד המסדרונות ראיתי קיר פרויקט של תלמידים שעסק בזהות. אחד המשפטים שם תפס אותי במיוחד: “העבר שלי הוא לא רק מה שהיה, הוא מה שנותן לי כיוון הלאה.” המשפט הזה ליווה אותי במשך כל ימי המשלחת. הוא דיבר אליי כמנהלת וכאדם, והוא ממשיך ללוות אותי גם עכשיו.
מאז שחזרתי לארץ אני כבר מגבשת עם הצוות שלי תכניות שיצמחו מתוך ההשראה שקיבלתי. אנחנו בודקים כיצד להעמיק את הלמידה הפרויקטלית, איך ליצור סביבות שמזמינות חקר, ואיך לבסס תהליכים שמחזקים זהות ושייכות. אני מרגישה שמתחיל להירקם משהו חדש ומרגש בבית הספר, תהליך שכבר צובר גוונים וצורה.
המשלחת לסן דייגו הייתה עבורי מתנה. היא פתחה לי את הראש אבל גם את הלב. היא הזכירה לי, פעם נוספת, שחינוך הוא בראש ובראשונה מפגש בין אנשים. כשהמפגש הזה אמיתי ומלא אמון, מתרחשת למידה משמעותית, צומחת סקרנות ונפתח פתח לשינוי.