לפעמים, כדי לראות קרוב ולעומק, צריך להתרחק...
מאת:
הילה חורי – מנהלת תיכון ברנקו וייס מירון,
לירן גדיש- מובילת פעולות ארגון חותם במרום הגליל ומלווה את מנהלות בתי הספר ברשות.
בשבוע אחד, בין כיתות פתוחות, מרחבים לומדים ומפגשים עם אנשי חינוך מעוררי השראה בסן דייגו, הבנו עד כמה השאלות שאנחנו נושאות איתנו כאן באופן יומיומי על יחסים, שייכות, ופדגוגיה שמבקשת לגעת בילד.ה כשלם, הן אוניברסליות.
באוקטובר האחרון יצאנו למשלחת של מנהלות ומובילות חינוך מישראל למסע למידה ב־High Tech High בסן דייגו, רשת בתי ספר חדשניים שמבוססת על למידה דרך פרויקטים, על אמון עמוק במורים ועל חיבור אמיתי בין תלמידים, צוות וקהילה.
עבור שתינו, המטרה הייתה ברורה: לקבל השראה לתהליכים של פיתוח פדגוגי מעמיק, המושתתים על יחסים, שייכות והובלה משותפת של הצוותים.
מה לקחנו מהמשלחת?
יותר מהכל, לקחנו את ההבנה שזה אפשרי.
ההבנה שבית הספר יכול להיות מקום שבו התלמידים באמת רוצים להיות, והמורים באמת מרגישים משמעותיים. ראינו מורים שפועלים מתוך תשוקה, שמרגישים בעלות על מה שהם עושים. ראינו תלמידים שמדברים על הלמידה שלהם בביטחון ובגאווה.
גילינו שהקסם של הייטק היי אינו במבנים, בעיצוב החללים או בטכנולוגיה, אלא בתרבות של יחסים. מערכת שמאמינה באדם ובדינמיקות שנוצרות בין בני האדם בתוך המסגרת החינוכית- במורה, בתלמידה ובמנהל.
כל שיעור, כל פרויקט, כל פינה בבית הספר נשענים על השאלה:
איך ניצור חיבור אמיתי בין למידה לבין זהות, בין תוכן לבין תשוקות ומיומנויות, בין ביה"ס לעולם?
איך ניתן לשלב את הרעיונות הללו אצלנו?
בשיחות בינינו עלו לא מעט נקודות חיבור בין מה שראינו שם לבין מה שאנחנו מנסות לבנות כאן במרום הגליל.
הביקור בהייטק היי חיזק אצלנו את ההבנה שהשינוי לא מתחיל בפרויקט חדש או בתוכנית חדשה, אלא בתרבות ארגונית של שייכות – במרחבים שבהם מורים לומדים יחד, משוחחים על מטרת החינוך, וחוקרים את דרכי ההוראה שלהם.
אנחנו רוצות להכניס יותר זמן לחשיבה משותפת, לשיתופי פעולה רב־תחומיים, ולשיח פתוח שבו השאלות של הצוות הופכות לחלק מתוכנית הלמידה עצמה. ממש בימים אלו אנחנו מתחילות בתהליך פיתוח מקצועי עם הצוות המוביל של ביה"ס שיעסוק בבירור ערכי- אישי ובית ספרי ובניית תוכנית עבודה מבוססת פרקטיקות לעבודה עם צוות ותלמידים בהתאם לערכים המובילים שיתבהרו במסגרת התהליך.
עם אילו תובנות חזרנו?
חזרנו עם תחושת אחריות.
עם ההבנה שהשינוי הוא לא יעד, אלא מסע מתמשך של ניסוי ולמידה.
עם הידיעה שכלים פדגוגיים הם חשובים אבל האנשים הם העיקר.
שמה שגורם לבית ספר להיות "מקום טוב" הוא לא מודל חדשני, אלא מערכת יחסים שמבוססת על כנות, הקשבה, אותנטיות ושותפות.
והייתה גם תובנה עמוקה על מנהיגות: ראינו מנהלים שמובילים שינוי בלי "לנהל" אותו מלמעלה, אלא על ידי מתן אמון בצוות ובתלמידים, על ידי שאילת שאלות ולאו דוקא מתן תשובות. זה היה שיעור על ענווה ואומץ מנהיגותי.
ואילו שאלות עוד נותרו פתוחות?
כמו כל מסע למידה טוב, גם המסע הזה לא הסתיים בסוף השבוע.
חזרנו עם שאלות שאנחנו לוקחות איתנו הלאה:
איך יוצרים תרבות של אמון בתוך מערכת גדולה ומורכבת?
איך מחזקים את תחושת השייכות של תלמידים שחווים ניכור מבית הספר ולעתים אף מהחברה הנורמטיבית?
איך משחררים שליטה מבלי לאבד כיוון?
ואיך יוצרים למידה שמרגישה מחוברת ורלוונטית גם לתלמיד וגם למורה?
בסוף, אולי זו התובנה החשובה ביותר שלקחנו מהייטק היי:
בית ספר הוא לא מקום אלא שיקוף של מערכות יחסים.
ואם נדע לטפח אותן בשפה מותאמת, בזמן המתאים ובקשב הנכון, נוכל לגדל דורות של תלמידים ומורים שמרגישים בבית ומצליחים להתפתח ולגדול בו ומחוצה לו.
