1.יחס ומכוונת אישית ליחיד כאדם מלא

היחיד הוא אדם ייחודי בעל תכונות ויכולות אישיות. לרוב בית הספר מתייחס בעיקר לצד הלימודי שלו. עקרון הפרסונליזציה בהיבט הזה מבקש להכיר באדם, במקרה זה התלמיד (וגם המורה) כאדם מלא, שלו מכלול רחב של יכולות, רגשות, תשוקות וגם קשיים. לתת מקום למכלול חייו גם מחוץ לכותלי בית הספר. מתוך כך אנו חושבים שקשר אישי בין מורה לתלמיד הוא הדבר החשוב ביותר בבית הספר ואין לו תחליף. הוא מצוי קודם כל באחריות המורה.

כפי שטוען חן למפרט (2008): “בבסיס העשייה החינוכית קיימת מחויבות רדיקלית לאדם, הבאה לידי ביטוי במוכנות להנכיח את הזולת, את הילד כאדם שלם. מחויבות זו הנה עקרונית וקודמת לכל אידיאולוגיה או השקפת עולם ספציפית. היא אינה פועל יוצא מהאידיאולוגיה ההומניסטית של המודרניות, אלא מתקיימת כהוויה אוניברסלית, על-זמנית, המונחת בבסיס היותנו אנושיים, כלומר היותנו יצורים המסוגלים לאמפתיה, להגדרה עצמית, לאהבה ולמימוש רק באמצעות זולתנו. הבעיה ההיסטורית היא שבית הספר כמוסד חברתי אינו בנוי באופן המאפשר את מימושו של הקשר האנושי-החינוכי, משום שמימוש כזה חושף את תהליכי הדיכוי המתרחשים בו.”

המורה, כמבוגר משמעותי הוא היכול לתת ערך ומשמעות לחייו של התלמיד כאדם ולא רק כתלמיד וכך לעזור לו לפתח את חייו, לגלות את כוחותיו ולחוש תחושות של ביטחון, ערך ומשמעות בבית הספר ומחוצה לו. על בית הספר לחזור אל הקשר האנושי הבסיסי בין מבוגרים לילדים, ממנו ניתן  יהיה לבסס אלטרנטיבה חינוכית בעלת משמעות.

2. בית הספר כמקום המייצר אפשרויות מגוונות לפרטים שונים

“בשל אילוצי המערכת, פעמים רבות הלמידה המתקיימת בבית הספר היא חסרת ערך מנקודת ראותו של הפרט. כדי למנוע מצב שתלמידים נכנסים למצב של מעין “קיפאון” וכדי לסייע להם לפתח זהות עצמית של תלמידים, צריך להתקיים מפגש אותנטי בין המורה ובין תלמידיו, שבו המורה מתאמץ ליצור בעבורם חוויית למידה בעלת ערך, הנוגעת בהם ובחייהם באופן אותנטי ואינה יוצרת ניכור בינם ובין בית הספר.” (מור 2006)   

מור מציבה לביה”ס ולמורים אתגר להצליח להתאים את תכניות הלימוד למגוון האנושי החד פעמי המאפיין כל כיתה וכיתה. מדובר באתגר גדול במיוחד, אולי אפילו לא הוגן כלפי בית הספר הציבורי התעשייתי הסטנדרטי. ואכן תחת עקרון זה צמחו בשנים האחרונות מגוון בתי ספר ניסויים בארץ ובעולם המנסים באמצעות התאמה אישית להביא בחשבון את מאפייניהם וצורכיהם האינדיבידואליים של תלמידים. כיום ישנם רק בתי ספר מעטים הנשענים על יסודות אלו במסגרת תכנון בית ספרי מקיף ושיטתי. אולם יותר ויותר בתי ספר מנסים להטמיע אופני למידה מגוונים ובאמצעות מידה משתנה של וולונטריות לאפשר לתלמידים להביא את עצמם לידי ביטוי באופן אותנטי וייחודי דרך השיח המתקיים בכיתה, תוצרי למידה ותהליכי הערכה. 

3. בית הספר ששם את היחסים במרכז

התפתחות וצמיחה אישית מתקיימת בהקשר חברתי. כל אדם מפתח את “האני” הפנימי הייחודי שלו לאורך כל חייו מתוך המפגש שלו עם העולם בכלל ועולם האדם בפרט. בית הספר לא יכול לשים את האדם היחיד במרכז מבלי לתת את הדעת על המפגש החברתי הרחב יותר שבתוכו הוא גדל. בתי ספר שבוחרים בעיקרון הפרסונליזציה נדרשים להשקיע זמן, מאמץ ומשאבים ביצירת היחסים בבית הספר ובקהילה. כותב על זה אודי יעקב (2021) “לב העניין הוא שקיימת הסכמה חברתית רחבה על מקומם החשוב של יחסים בחיים, אך ככל הנראה לא קיימת הסכמה על האפשרות ללמד יחסים בצורה עקבית, משמעותית ומודעת. במובן מסוים יש לכולנו תחושה עמומה שזוהי מיומנות שרוכשים מתוך החיים עצמם תוך נפילות טעויות, ופחות באופן מודע ותהליכי, אך זוהי כמובן הנחה בעייתית והניסיון בפועל מלמד אחרת. כנראה שאי-אפשר להבטיח שהבדידות תעלם מהעולם וכולנו נחייה מוקפים בעשרות חברים אוהבים וקבוצות תומכות אבל ברור לגמרי שאפשר ללמד יחסים. אפשר גם להתפתח בהם. אפשר להתקדם בשדה זה באינסוף נתיבים וכיוונים… אולי אפשר היה לחסוך חלק מהכאב והייסורים שלא מעט אנשים חווים, אם ניתן לחינוך ליחסים מקום משמעותי בין רגעי החינוך של לוח הכפל, מאפייני הסיפור הקצר וחמור הקפיצות בשיעורי התעמלות”.