איזו עשייה פדגוגית עושים בשנה של מלחמה???

במשך מספר שנים, עקב מעבר בית הספר למיקום חדש, לא קיימנו יריד תוצרים. בשנה שעברה שמנו לב שהקולות מהשטח מחפשים מקום לבוא לידי ביטוי. 

השנה, שאלתי את עצמי מספר פעמים האם בכלל נעשה משהו? האם מורים מצליחים בתוך המציאות המטורפת ליצור? החלטנו לקיים אירוע צנוע ורגוע. במיפוי הראשוני גיליתי שההפך הוא הנכון. הגיעו עוד ועוד מורים אשר ביקשו לקחת חלק ולאפשר לתלמידים להראות, להביע את עצמם ואת העשייה שלהם. 

מתכנון של תערוכה קטנה ופשוטה, האירוע התרחב לתערוכה גדולה ומלאה במשחקים ש שהתלמידים יצרו, עיתון אינסטגרמי, פוסטרים שמובילים לסרטונים המציגים נקודות מבט שונות, ספרי ילדים שתלמידים כתבו ועיצבו, לוחות חזון המציגים חלומות ומטרות של תלמידים. בנוסף, היו סדנאות שכללו דיבייט באנגלית, סרטוני קולנוע, סדנת כתיבת סיפורים בעזרת בינה מלאכותית, סדנאות ממחישות בביולוגיה, הצגת רובוטים מיוחדים ברובוטיקה וסדנאות מתמטיקה מגוונות שבהן תלמידים הדגימו כיצד המתמטיקה מופיעה בחיינו. 

במהלך היום תלמידים רבים היו שותפים, הראו, הציגו, העבירו סדנאות וכמובן הקשיבו וצפו בשאר המיזמים.

כאשר ששוחחתי עם תלמידים שונים במהלך היום (וכמו כן בהכנות ליום), אפשר היה לראות את ההבנה שלהם שמה שהם עושים הוא לא תוצאה של הבנה לימודית כזו או אחרת. כל תלמיד שהראה את מה שהוא יצר או היה שותף לו הרגיש שהוא יצר משהו יותר אמיתי בעולם. משהו שנשאר ומשאיר אמירה אמיתית.

דווקא במציאות שלנו, היום הזה נתן עוגן לתלמידים רבים ואפשר להם להרגיש שהם עושים משהו יותר גדול מרק להראות שהבינו את החומר מול המורה – התחושה הזו אפשר להגדיר אותה בפשטות גאווה. גאווה במה שעשיתי – עשיתי משהו חשוב. 

בתחושה שהעשייה האינטנסיבית והפעילה גם מאפשרת לנו המורים, ובוודאי לתלמידים, רגע של נחמה – בעשייה זו התלמידים שלנו מגבירים במעט את האור אל מול החושך.