סופ"ש בנצרת - פרופ' חנן יניב
הפוסט הזה הולך להיות מאתגר עבורי, אולי המאתגר ביותר שכתבתי עד היום. מעבר לעובדה שכל מילה בהקשר לתכניו טעונה ועלולה לפגוע במישהו, כל סוג של האשמה או ביקורת מצידי מנוגד לרוח שהוא מנסה לשדר, לרוח שלוותה את המפגשים כולם שנשבה מהאנשים כולם, ואני טעון… אני מניח שכולנו טעונים מאז אותו יום ארור.
השוק העתיק של נצרת ריק מאנשים. דלתות המתכת הירוקות חתומות, כמעט כולן. סמטאות האבנים הצרות מקבלות את פנינו בקרירות… האינטרקום בכניסה למישל האוז מזמן לנו דלת פתוחה, אנחנו בפנים. אבל הפוסט הזה הוא לא על השוק, הוא אפילו לא על נצרת, או על אום אל פאחם…
הפוסט הזה על אנשים.
מישל, מיסדו של מישל האוז, מנסה להסביר לי, בארוחת הבוקר אותה הוא מכין לאורחיו בעצמו, שאם אשתה כל בוקר מים חמים עם לימון, אשיר מעלי כמה קילוגרמים. אני מאמין לו, אבל בטח לא יזיק אם אשים שם גם שקית תה וכפית דבש. מישל הוא ערבי נוצרי, ישראלי, בן 84, אדם לבבי כלבבי. הוא מספר לנו על חייו ועל ההסטוריה של בית ההארחה שלו, ועל שוק של עיר שוקק חיים שהלך והתרוקן בעיר קרועה פוליטית, קרועת זהויות וקרועת נשמה.
דף הבית
כשפגשנו את מעוז ינון שכבר פגשנו בעת האחרונה בהמוני ראיונות בטלוויזיה (הוא איבד את הוריו בנתיב העשרה ב-7 לאוקטובר) והדריך את קבוצתינו, למחרת, בסמטאות השוק, עוד לא הבנו את משמעות המפגש הזה. ראינו ישראלי, שעבר טראומה בלתי נתפסת, וכל כולו מסר של תקווה ושלום.
מעוז עושה תקווה ושלום.
מעוז לא מחכה שיעשו תקווה ושלום בשבילו. מעוז עושה את זה בעידוד שותפויות עסקיות בין יהודים וערבים. הוא הקים, למשל, את פאוזי עזאר (בית הארחה קסום שהיה בית ההארחה הראשון בנצרת). כשהלכנו עם מעוז ברחובות נצרת, מהמעיין ועד פאוזי עזאר, התחלנו להבין מה זו שותפות של תקווה: מעוז מכיר (מכיר זה ׳מתחבק עם׳) כל מי שעובר ברחוב, כל חנות, כל גרפיטי.
מעוז הוא שלום בהתגלמותו. למרות הטראומה שעבר הוא מסר של פיוס ותקווה מהלך.
ואז פגשנו את לינה דלאוושה. לינה לא מפחדת להכריז על עצמה פלסטינאית (מילה קצת בעייתית בימינו, לא?!). היא אישה מקסימה, ד״ר להיסטוריה, חולמת על נצרת אחרת, מספרת לנו על ההיסטוריה של נצרת, חולמת שלום. הרבה אהבת נצרת, אהבת אדם, ללא עוינות… אישה של תקווה.
ראדא בולוס ספרה לנו על ילדות בנצרת, על עולמה כיוצרת, כיזמת ועל חותמות הלחם שהיא אוספת שאיתן אופים לחם כזה, למשל:
מה ללחם אוזבקי ואנשים של תקווה (אגב, את התמונה הזאת צייר צ׳אט ג׳יפיטי)?
כל סוף השבוע הזה מממוקד באנשים שעושים. הם בוחרים לעשות את פרנסתם בבנייה של תרבות וחברה. בתי הארחה, חנויות, בית הקפה והגלריה של סמי… כולם יזמים חברתיים (ולא מעט על חשבון הרווחיות העסקית שלהם), כולם חולמים וכולם מלאי תקווה.
עם ד״ר ערן צידקיהו https://erantzidkiyahu.com/about/ שהוביל עם מעוז את סוף השבוע המיוחד הזה ועם ד״ר שירין מחאג’נה, טילנו בואדי ערה. היינו במסגד בכפר קרע ולמדנו (קצת) על האיסלם משירין ומשיח במסגד, עלינו לאום אל פאחם, טיילנו ברחובותיה מעט, למדנו קצת היסטוריה, אכלנו קצת בבית משפחה, פגשנו את ינאי (בן המארחים, עיתונאי ופוליטיקאי בנשמה) וחזרנו הביתה עייפים אך רצוצים (סליחה על הקלישאה).
תודה ליעקב שניידר על ההזדמנות הזאת. ענת ואני למדנו המון – אין ספק שנחזור לאנשים המופלאים שפגשנו, אין ספק שנחפש דרכים לעשות בעצמינו. יש פה שני עמים של אנשים שרוצים לחיות. יש פה שני עמים של אנשים שחייבים לקוות.
