מעבר לחומות הכיתה: פדגוגיה חברתית ופרויקטים בזמן מלחמה

אם אשכחכם חיים,
תשכח ימיני.

להרגיש
שהאדמה עודנה אדמה
האור עודנו אור
לנשום את הגשם

הרי הם
מקודשים לי
מקודשים, מקודשים, מקודשים

שיר מאת אלה קידר, חניכה באדם חברה וטבע
מתוך הפרויקט "כשהתותחים רועמים – מה המוזות אומרות?"

מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, אנו במערכת החינוך עומדים מול אתגרים חסרי תקדים. בבית הספר "אדם חברה וטבע" בכרמיאל, השייך לרשת דרור בתי חינוך, בחרנו להתמודד עם המציאות החדשה דרך העמקה במודל הפדגוגי שפיתחנו לאורך השנים – למידה דרך פרויקטים חברתיים (Social Project-Based Learning – SPBL). גישה זו, שאנו מיישמים זה שנים, הוכיחה את עצמה כבעלת ערך מיוחד דווקא בעת משבר, משום שהיא מאפשרת לשלב רכישת ידע ומיומנויות עם מעורבות חברתית ועיבוד רגשי של המציאות המורכבת תוך דגש עם מתן "קול" לכל ילד וחבר בקהילה.

המציאות היומיומית שלנו מאז ה-7 באוקטובר הובילה אותי ואת הצוות החינוכי להבנה עמוקה: המציאות היום מחייבת אותנו כמחנכים להתמודד עם שאלות שאין עליהן תשובות בספרי הלימוד. מצאנו את עצמנו כמחנכים מחפשים מה לומר לחניכים בשעה כואבת וטעונה זו, בה הם חשים אכזבה עמוקה מהדור שלנו ואבדן אמון במוסדות מסביבם. רצינו גם למצוא את הדרך לחבר בין היומיום בכיתה ותכנית הלימודים לבין המציאות הכואבת שסביבנו, שדורשת התייחסות, עיבוד ומעורבות.

המשמעות הרחבה: לקחים למערכת החינוך

ההתנסות שלנו בלמידה דרך פרויקטים חברתיים בזמן מלחמה מציעה תובנות משמעותיות למערכת החינוך הרחבה יותר:

1. רלוונטיות כעיקרון פדגוגי מרכזי: במציאות משתנה במהירות, היכולת להתאים את תוכנית הלימודים לנסיבות המשתנות הופכת קריטית.
2. למידה סביב דילמות אותנטיות: שאלות כמו "למה לחיות על הגבול?" מאפשרות למידה רב-תחומית שמשלבת היסטוריה, אזרחות, גיאוגרפיה, סוציולוגיה ועוד.
3. שילוב בין למידה אקדמית לעיבוד רגשי: בתקופות משבר, הצורך לשלב בין רכישת ידע לבין עיבוד רגשי של החוויות הופך למשמעותי במיוחד.
4. חינוך כמרחב ליצירת משמעות: הפרויקטים מאפשרים לתלמידים ליצור משמעות מתוך הכאוס ולמצוא דרכים להשפיע על המציאות.
5. פיתוח חוסן דרך עשייה: במקום להתמקד רק בחוסן כמיומנות פסיכולוגית, הלמידה דרך פרויקטים מפתחת חוסן דרך עשייה משמעותית.
6. דיאלוג וזהות כבסיס ללמידה: בהתאם לעקרונות של אהבה וצדק, פיתחנו מרחבים לדיאלוג פתוח וביקורתי שמאפשר לחניכים לחקור את זהותם ולהתמודד עם שאלות מורכבות.
7. שייכות ודמוקרטיזציה: יצירת תחושת שייכות בקרב התלמידים וחלוקה מחודשת של הכוח בכיתה, כך שתלמידים הופכים לשותפים פעילים בעיצוב הלמידה.

מבט לעתיד: הגשמה בעולם שאחרי

כשהמלחמה תסתיים ומערכת החינוך תחזור לשגרה מסוימת, השאלה תהיה: מה נלמד מהתקופה הזו? האם מערכת החינוך תשתנה בעקבות נקודת השבר החזקה ביותר שידענו כעם?

"המשבר הנוכחי חשף צורך עמוק בחינוך רלוונטי, מחובר למציאות, שנותן לתלמידים כלים להתמודד עם אתגרי החיים האמיתיים," מסכמת רותי פאוסט, מנהלת שותפה של בית הספר. "אני מאמינה שהלמידה שלנו היא לא רק תגובה למשבר, אלא כיוון פדגוגי שיהיה רלוונטי גם – ואולי במיוחד – בעולם שאחרי."

במבט קדימה, אנו רואים אפשרות ליישם מסלול הדרגתי לשינוי בהשראת מודל המרכז לאהבה וצדק: להתחיל קטן עם חוויות למידה משחררות, לפתח חזון משותף ולזהות עקרונות מנחים, ליצור מבנים תומכים כמו שיעורים רב-תחומיים וקהילות למידה מקצועיות, ולבסוף להתקדם לקראת מודל חינוכי שלם המבוסס על שחרור קולקטיבי וטרנספורמציה מערכתית.

בעולם שבו המציאות הופכת מורכבת יותר מיום ליום, אולי הדרך הטובה ביותר להכין את הדור הבא אינה להגן עליו מפניה, אלא לתת לו את הכלים להבין אותה, לבקר אותה, ולשנות אותה לטובה.

"הביתה" ו"כותבים מלחמה ותקווה" הם לא רק פרויקטים חינוכיים מוצלחים בעיני; הם מודל לאופן שבו אנחנו כבית ספר יכולים להגיב למציאות משתנה ולהפוך את האתגרים שהיא מציבה להזדמנויות חינוכיות. בעולם שנראה לעתים חסר תקווה, אולי זה צריך להיות התפקיד שלנו כמחנכים – כזה שמלמד את תלמידינו לא רק להבין את העולם, אלא גם לדמיין אותו מחדש ולפעול כדי לשנותו.

"המטרה החינוכית העמוקה, הגדולה והמרכזית שלנו היא לחנך חולמות וחולמים מגשימים, חניכות וחניכים שכבר עכשיו בהווה וגם כלפי העתיד יוכלו ויבחרו לשאת את מלאכת התיקון הגדולה שמחכה לנו." – מתוך "שורשים של תקוו

פדגוגיה של הכאן ועכשיו

התפיסה הפדגוגית-חברתית שפיתחנו בבית ספרנו מבוססת על ארבעה יסודות מרכזיים: "חינוך ביקורתי-משחרר וניתוח המצוי", "סימון הראוי", "פיתוח כשרים אנושיים וחברתיים לתיקון העולם והחברה", ו"הגשמה – יצירת נתיבים באוטופיה". תפיסה זו, שהייתה נר לרגלינו גם בימי שגרה, מקבלת משנה תוקף דווקא בעתות משבר, כאשר הצורך בביקורתיות, רלוונטיות והגשמה מתחדד.

גישה זו מתכתבת עם עקרונות "אהבה וצדק" (Center for Love & Justice) של רשת High Tech High, המציעה מסגרת של "עמדות שוויון ללמידה משחררת". עקרונות אלו כוללים: מקום (חיבור הלמידה לסביבה והקשר קהילתי), זהות (פיתוח והבנה של הזהות האישית והקבוצתית), דמוקרטיזציה (חלוקת כוח ושיתוף פעולה קולקטיבי), שייכות (יצירת סביבה בה כל תלמיד מרגיש נראה ומוערך), דיאלוג (עידוד שיח משמעותי וחשיבה ביקורתית), ושחרור (התנגדות למערכות של הדרה תוך טיפוח הלומד כ"סוכן" פעיל).

כצוות חינוכי, הבנו מהר מאוד שהמציאות הנוכחית דורשת מאיתנו לשנות את הגישה לזמן. כפי שציין שחר קלפנר, מחנך ומרכז שכבה בבית ספרנו: "בשגרה אנחנו יכולים לחכות למחר, לסוף שנת הלימודים, לתקופת הבגרויות. אבל המציאות הנוכחית מלמדת אותנו שאין באמת מחר מובטח. החניכים שלנו חיים בהווה טעון, והחינוך חייב להגיב לכך בזמן אמת."

בהתאם לכך, ביצענו התאמה פדגוגית משמעותית – שינינו את הפרויקטים שתכננו מראש לטובת פרויקטים שמגיבים למציאות המשתנה. תערוכת המחצית המסורתית של בית ספרנו שיקפה את השינוי הזה בצורה מובהקת כבר בכותרותיה: "פנים אל מול פנים" בשנה שעברה, ו"שלומי כשלום עמי" כשירו של חיים גורי, השנה – ביטויים שנבחרו בקפידה כדי לשקף את הזיקה בין האישי לקולקטיבי בחברה הישראלית בעת הנוכחית.

"הביתה" – מבט אל החיים על הגבול

אחד הפרויקטים שהוצגו בתערוכה האחרונה נקרא "הביתה". פרויקט זה נולד כתגובה ישירה למציאות הכואבת של פינוי יישובי הצפון בעקבות הלחימה. במסגרת שיעורי אדם וחברה, הובלנו את החניכים להתמקד בשאלה שהפכה רלוונטית מתמיד: "למה לחיות על הגבול?" הפרויקט שהמחנכים בנו לשכבה נקטע עם המעבר ללמידה מרחוק, והצוות ניסה לחשוב על פרויקט שגם יפגיש את החניכים עם המציאות וגם יהיה אפשר לעשות במידה ונישאר בלמידה מרחוק לתקופה ארוכה.

בפרויקט זה ביקשנו מהחניכים לשלב מחקר היסטורי על התיישבות באזורי גבול יחד עם ראיונות עומק אישיים עם תושבים שפונו מבתיהם. התוצר הסופי – סדרת פודקאסטים המביאים את הסיפורים המורכבים של היישובים והתושבים – עלה על כל ציפיותינו. פרויקט זה מהווה דוגמה מובהקת ל"למידה מבוססת פרויקטים משחררת" (Liberatory PBL), המשלבת את עקרונות ה-PBL המסורתי עם למידה שורשית: שאלה מניעה ביקורתית, בניית ידע בהקשר תרבותי, אחריות קהילתית, חקר מעמיק ופרזנטציה לקהל אותנטי.

התרגשתי לשמוע חניכה בכיתה י', שהדריכה את המבקרים בתערוכה וסיפרה שדיברה עם אישה מבוגרת שפונתה פעם ראשונה במלחמת העצמאות ופעם שנייה עכשיו במלחמת חרבות ברזל, וסיפרה: "בתוך הראיון הבנתי שהבחירה לגור על הגבול אינה רק החלטה של איפה נוח לי לגור ואיפה המשפחה שלי, אלא עמדה ערכית שנבחנת כל פעם מחדש."

טל, מצוות המחנכים שהוביל את הפרויקט, הסביר את העומק הפדגוגי שכיוונו אליו: "המטרה לא הייתה רק ללמוד על ההיסטוריה של הגבול הצפוני או על האירועים העכשוויים. רצינו שהחניכים יבינו את המורכבות של ההחלטה לחיות בקו העימות, את המחירים, את הערכים, ואת המתח שבין ביטחון אישי לביטחון לאומי. אלה שאלות שהן בלב החברה הישראלית כיום."

התהליך אפשר לנו לחשוף את החניכים למיומנויות מחקר היסטורי, עריכת ראיונות, ומפגש ישיר עם אדם שמדבר על הניסיון ההיסטורי שלו בחיים על הגבול, אך גם באותה עת חי את המציאות העכשווית המפגישה אותו שוב עם אותה שאלה. מעבר לכך, העבודה על הפרויקט פיתחה אצלם יכולת אמפתית עמוקה ומבט ביקורתי על המציאות.

"כותבים מלחמה ותקווה" – נותנים מילים לחוויות

הפרויקט השני שברצוני להדגיש, "כותבים מלחמה ותקווה", צמח מתוך הבנתנו העמוקה בצוות החינוכי של הצורך בעיבוד רגשי של החוויות הקשות שבני הנוער שלנו עוברים בתקופה זו. יחד עם המורות לספרות, פיתחנו תהליך כתיבה יוצרת שהוביל את החניכים דרך ארבעה "שערים" תמטיים: לחיות בישראל, גוף ונפש בטרור, זיכרון, ותקווה לעתיד.

מור ברוך, מורה לספרות ומובילת הפרויקט מטעם צוות בית הספר, ניסחה זאת בבהירות כשאמרה: "אנחנו חיים במציאות שבה המילים חסרות. איך מתארים פחד קיומי? איך מדברים על אובדן אמון? איך מבטאים תקווה כשהכל נראה שביר? השירה והכתיבה היוצרת מאפשרות לחניכים להתמודד עם שאלות שאין עליהן תשובות פשוטות."

התהליך שבנינו כלל למידה מעמיקה על אמצעים אמנותיים בשירה, חשיפה ליצירות של משוררים ישראלים שכתבו בתקופות משבר, וסדנאות כתיבה שהתפתחו לכדי אוגדן שירים קולקטיבי שהפך לאחד הנכסים החינוכיים המשמעותיים ביותר שיצרנו.

היה מרגש במיוחד לשמוע את היילי, חניכה בקבוצת "אורקה", שכבת י"א, כשכתבה לערב הקבוצתי:

"בתחילת השנה התחלנו לעבוד על פרויקט 'אתה פלא' ואז התחילה המלחמה בצפון. בעקבות זה החלטנו לשנות את הפרויקט בשפה לנושא המלחמה. נפגשנו עם שירים שנכתבו בעבר בנושא של מלחמה ודרכם דיברנו על עצמנו ועל התקופה בה אנחנו נמצאים.

דיברנו על איך נרצה לזכור את המלחמה ואת הנופלים, דיברנו על הבחירה לחיות בישראל, על לחיות באזעקות ובפחד ועל תקווה ועתיד.

המטרות העיקריות של הפרויקט הן:

1. למצוא את המקום לדבר ולעבד את החוויות שלנו
2. להשאיר משהו אחרינו שיאפשר לאנשים בעתיד להבין מה זה לגדול בזמן מלחמה

התוצר של הפרויקט הם שירים שכתבנו."

מור הוסיפה תובנה חשובה שמנחה אותנו גם בפרויקטים אחרים: "בעוד שספרי ההיסטוריה יספרו בעתיד על האירועים, השירים של החניכים יספרו על התחושות. זו עדות רגשית שאין לה תחליף, ועבור החניכים זו גם דרך לקחת חלק בשיח ההיסטורי של התקופה."

פדגוגיה חברתית כמענה לטראומה קולקטיבית

בעבודתנו היומיומית, אני רואה כיצד בתי ספר רבים בישראל נאבקים לאזן בין הצורך להמשיך בתוכנית הלימודים הפורמלית לבין ההכרח להתמודד עם המציאות הטראומטית. לעומת זאת, הפדגוגיה החברתית שאנו מובילים ב"אדם חברה וטבע" מציעה מסגרת שמשלבת את שניהם באופן אורגני.

במאמר "שורשים של תקווה חינוכית", שכתב אודי יעקב מרשת דרור בתי חינוך (הרשת אליה משתייך בית ספרנו), הוגדרו חמישה עקרונות מרכזיים המנחים את החינוך בעת הנוכחית:

1. אמון לעולם כי מצוי בו אותו אדם – אמון מחודש מתוך שבר עמוק
2. חינוך לאוטופיה והגשמה – דווקא עכשיו יותר מאי פעם
3. ממצוקה משבר וטראומה יכולה להיות צמיחה, תיקון וגילוי ייעוד
4. להיאבק על האנושיות והחירות שוב ושוב מפני דיכוי
5. תקווה רדיקלית כאשר התקווה נעלמת

עקרונות אלו אינם רק תיאוריה; הם מובילים את העשייה היומיומית שלנו. כפי שילנה אדלמן, אחת ממובילות הצוות שלנו, מסבירה: "אנחנו לא רק מנסים לעזור לחניכים להתמודד עם המציאות. אנחנו מבקשים להפוך אותם לסוכני שינוי פעילים שיכולים לקחת חלק ביצירת מציאות טובה יותר. זה לא רק ללמוד על מה שקורה, אלא לפעול כדי להשפיע עליו."

"אנחנו הולכים על חבל דק," מודה מור. "מצד אחד, חשוב לנו שהחניכים יהיו מחוברים למציאות ויפתחו תחושת אחריות כלפיה. מצד שני, אנחנו לא רוצים להציף אותם בתכנים שעלולים להיות קשים מדי עבורם. חלק מהאמנות החינוכית היא למצוא את האיזון הנכון."

אתגר נוסף הוא הצורך לאפשר מגוון קולות ועמדות בכיתה, גם בתקופה שבה הדעות עלולות להיות קוטביות במיוחד.

"בכל כיתה יש מגוון דעות פוליטיות, חברתיות וערכיות," מסביר שחר. "אנחנו מחנכים את התלמידים להקשיב לדעות מגוונות ולפתח חשיבה ביקורתית, אבל גם לשמור על שיח מכבד. זה מסובך במיוחד בתקופה של קיטוב חברתי, אבל זו גם הזדמנות ללמד אותם מהו דיאלוג אמיתי."

ה חינוכית", דרור בתי חינוך