אתי חודדי – הסיפור שלי מתחיל באמונה "כי הם יכולים ובענק..."

הסיפור שלי מתחיל בשנות השמונים המוקדמות בשכונת "כפר שלם" (בדרום תל אביב), בת בכורה להוריי מרים וציון, ואחות לנורית וליאת.

משפחתי חוותה אתגרים כלכליים והייתה עסוקה בעיקר בהישרדות, אבי עבד כפועל במפעל מתכת ואמי עבדה כמטפלת בקשישים, שניהם הרעיפו עליי אהבה ותמיכה, גם מול מאבקים כלכליים. בגיל 11 כשאבי פוטר מהעבודה, משפחתי נשענה על קופת האבטלה. האמונה שלהם בי מעולם לא התערערה.

בכיתה ז' ,כשהגעתי לחטיבת ביניים הבנתי בתור תלמידה עם כמה פערים לימודיים הגעתי, הוריי שהיו עסוקים בהישרדות ובטיפול בשתי אחיותיי הקטנות לא היו מודעים לפערים, ולא יכלו לעזור.

ניגשתי לעו"ס של המשפחה וביקשתי עזרה, היא תיווכה אותי עם שתי מורות בפנסיה שהסכימו ללמד אותי בהתנדבות בביתן אחת לשבוע, למרות שהן גרו במרחק 3 אוטובוסים הקפדתי והגעתי בזמן לכל השיעורים. ואני מכירה לשתיהן תודה עד עצם היום הזה.

דוד שלי, דויד רצון, מורה וסגן מנהל היה מגיע אליי או שהייתי נוסעת אליו והוא היה מלמד אותי "שעות מרתוניות" לקראת מבחן. וזה הזמן לומר לך דויד –אתה מקור השראה תודה!

הגעתי לתיכון, הצלחתי לצמצם את הפערים ברוב המקצועות.

בתחילת השנה, בזמן שהמורה נתן פרטים על מועד הבחינה הקובעת את יחידות הלימוד, הוא אפשר לכל תלמיד שרצה עזרה ופרטים נוספים על מנת להצליח במבחן להגיע אליו אחרי השיעור להדרכה פרטנית.

כמובן שנשארתי,

כשהגיע תורי להדרכה הפרטנית הוא אמר לי משפט אחד שנחרט בזיכרוני עד היום: "אין לך סיבה לגשת למבחן, מאחר ואת מתאימה ל 3 יחידות" וקרא לתלמיד הבא.

התגובה הראשונה שלי הייתה בכי, התגובה השנייה מאמץ עילאי לקראת המבחן שנערך שבועיים לאחר מכן. לא אמתח אתכם, התקבלתי ל 4 יחידות, בבגרות בסופו של דבר קיבלתי 83 ובהקבצה הזו גם הכרתי את בעלי.

רגע מכריע היה כאשר הבנתי שאני רוצה להיות עובדת סוציאלית רק כדי לעזור לעוד משפחות, ילדים שגרים בשכונה כמו שלי הזדמנויות להצליח. חמושה בנחישות השקעתי רבות בלימודיי, וסירבתי לכך שמצוקה כלכלית, סביבתית או אפילו צוות חינוכי יעמדו בדרכי.

סיימתי בגרות מלאה בהצטיינות, ולאחר הצבא, למדתי עבודה סוציאלית.

התחתנתי עם לירן , שעזר לי בלימודיי באנגלית בתיכון ונולדה לנו בתנו הבכורה הילה.

עסקתי כעובדת סוציאלית בתחום הקשישים.

להילה היה עיכוב שפתי שהוביל אותה לגן שפתי לחינוך מיוחד, מה שדחף ללמוד על התחום כדי להבטיח שהיא תקבל את התמיכה לה הייתה זקוקה. החוויה הזו עוררה את התשוקה שלי לחינוך מיוחד, והובילה אותי למסלול שלא תוכנן והחלטתי לעשות הסבה ללימודי חינוך מיוחד.

כיום, אני משתמשת בחוסן מחוויותיי, כמורה לחינוך מיוחד בחטיבת הביניים בכתות ז – ט . מטרתי לעזור לתלמידים לפגוש בהצלחה ולחזק את תחושת המסוגלות שלהם להעמיד תמונת עתיד ראויה. 

החזון שלי כמורה הוא להעניק לתלמידים כלים לחיים, לעודד חשיבה ביקורתית ולתמוך בפיתוח כישורים חברתיים. אני מאמינה שבסביבה תומכת, כל תלמיד ותלמידה יכולים להתפתח ולהרגיש שייכות, גם אם יש לו אתגרים מיוחדים סביבתיים ו/או אישיים. מטרתי היא להניע את התלמידים שלי לפעול, ליצור ולהשפיע, תוך חיבור לערכים של סובלנות, אהבה ועשייה חיובית. לכן בעשייה בכיתתי מעבר לתכנים הלימודיים אני משלבת פרויקטים על מנת שתלמידיי יגלו ערך ומשמעות בלמידה ובעיקר יחוו תחושת מסוגלות עצמית.

כאן אני רוצה להודות לעירית מנהלת חטיבת הביניים, ומקס סיוון מנהל ביה"ס השש שנתי (תיכון להיי טק ואומנויות, לשעבר שבח מופת) על האמונה בי ובפרויקטים שאני מובילה עם תלמידי. הגיבוי שלכם מאפשר לי ליצור ולחלום.