מדוע נושא זה חשוב? מה ההזדמנות שבזה?

בהכללה ניתן לראות כי בית הספר הציבורי המודרני, שהמבנה והתרבות שלו עוצבו במידה רבה בדמותה של המהפכה התעשייתית במאה ה-19, הוא מקום אלים ומנוכר כלפי חברי הקהילה שמאכלסת אותו. "משבר הניכור" שמאפיין אותו הוא, למעשה, מצב כרוני, שביטוייו השכיחים הם אלימות על סוגיה השונים, מצוקות נפשיות וסטטוס חברתי נמוך. מערכת החינוך בישראל במצב קשה במיוחד ביחס למדינות ה-OECD – מחקר תקופתי מ-2019 חשף כי שיעור האלימות במערכת החינוך הציבורית בישראל גבוה פי שישה מהממוצע במדינות הארגון

לפי הפרדיגמה המקובלת, יש להתייחס לבעיות אלה כ"בעיות משמעת והתנהגות" ולהתמודד איתן באמצעות הגישה הסמכותנית – הצבת גבולות ברורים, נוקשים ועקביים, נקיטת "יד קשה" כלפי ביטויים מובהקים של חריגה מהכללים והרחקה של תלמידים מבית הספר. בשנות התשעים, הונהגה במערכת החינוך בארה"ב מדיניות "אפס סובלנות", לפיה עבירות חמורות בתחומים של נשק וסמים גוררות ענישה מיידית של הרחקה לשנה מבית הספר (ולעיתים קרובות – לצמיתות). בבתי ספר שהפעילו מדיניות זו התברר כי מהר מאד צורת הענישה הזו חלחלה גם לעבירות פעוטות כגון – תלמיד שהפיץ ברשת חיקוי של המנהל שלו. בנוסף, המדיניות הזו לא הפחיתה בפועל את האלימות או הגורמים לה, אך העמיקה את אי השוויון בין קבוצות אתניות ומעמדיות שונות בבית הספר.

נראה כי משבר הקורונה העמיק את משבר הניכור. לאחר כשנתיים של התמודדות עם תקופות ארוכות של ריחוק חברתי עד כדי בידוד, למידה מרחוק ושבירת המסגרת והשגרה הביאו להצפה של המערכת במצבי חירום נפשיים ואירועי אלימות. בעוד הוראה מעולם לא הייתה בסטטוס גבוה בישראל ובעולם, יש סימנים שמעידים על התגברות קצב הנטישה של המקצוע.

מעיין, מורה ממרכז הארץ, מספרת: "אני חברה בכל מיני קבוצות פייסבוק של מורים. בחודשים האחרונים השיח בקבוצות מאד מדכא – אחת מתעניינת בזכויות ותנאים במקרה של פרישה לפני גיל הפנסיה, אחר מבקש המלצות להסבת מקצוע. התחושה היא שיש הרבה מאד מורים ומורות שמחפשים דרך מילוט מהמקצוע."

בעוד מערכת החינוך המודרנית עומדת חסרת אונים מול תופעות אלה, ברור כי דרושה פרדיגמה חלופית ומסגרת חשיבה רעננה, שתתווה דרך שיש לה פוטנציאל מהפכני להתמודד בהצלחה עם משבר הניכור נראה כי הגישה המאחה עונה היטב על הצורך הזה. גישה זו, שמאמצת פרקטיקות קיימות ומעודדת פיתוח של חדשות, שמה את הדגש על בניה ותחזוקה שוטפת של מערכות היחסים בקהילה, ואיחוי שלהן בתגובה לאירועים של פגיעה. בתי ספר בארה"ב ובעולם החלו לאמץ במודע את הגישה ולפתח פרקטיקות של איחוי כבר מראשית שנות האלפיים.

בינתיים הספיקו להצטבר ראיות שמעידות על האפקטיביות של הגישה המאחה. בסוף שנת הלימודים 2020-2021, שהתנהלה רובה ככולה בצל משבר הקורונה, התבצע סקר אקלים מקיף במערכת החינוך של אחת הערים הגדולות במרכז הארץ, שאחד מבתי הספר שלה מיישם באופן ניסיוני את הגישה המאחה בשנים האחרונות. התברר כי החששות מפני השלכות הריחוק החברתי על תלמידים היו במקום. התלמידים נשאלו שאלות שבוחנות את מידת החיבור והניכור שהם חוו במהלך השנה – באיזו מידה אתה אוהב ללמוד בבית הספר שלך? באיזו מידה בית הספר שלך פעל היטב בתקופת הקורונה? באיזו מידה הרגשת שהצוות החינוכי מגלה עניין ואכפתיות כלפיך?

בעוד הממוצע העירוני של התשובות החיוביות לשאלות אלה (במידה רבה, במידה רבה מאד) עמד על 30%-40% בלבד, הממוצע בבית הספר שמיישם את הגישה המאחה עמד על 60%-70%. יתר על כן, גם בתשובות לשאלות שניסו להעריך את מידת ואיכות הלמידה עצמה (באיזו מידה הנושאים שנלמדו היו קשורים לנושאים חשובים? באיזו מידה התקדמת ברכישת ידע ומיומנויות?), שיעור התשובות החיוביות בבית הספר הנ"ל היה גבוה באופן מובהק מהממוצע העירוני.

באיזה אופן הגישה המאחה תומכת ב"רוח ובפרקטיקות של הייטק היי"?

הגישה המאחה התפתחה במקביל, אמנם, לבתי הספר של רשת הייטק היי, אך הגישות החינוכיות חלקו מלכתחילה חזון משותף ולכן היה זה אך טבעי שהרשת תאמץ פרקטיקות של איחוי עוד לפני שהסתיים העשור הראשון לקיומה. פרקטיקת הליבה של הייטק היי אמנם היתה, מאז מעולם, למידה מבוססת פרויקטים (PBL). ברם, בשונה מהרבה מוסדות אחרים שמיישמים PBL במקומות שונים בארה"ב ובעולם, צורת הלמידה הזו נועדה לקדם חזון של צדק חברתי, צמצום פערים ושוויון הזדמנויות. הגישה המאחה תואמת באופן עמוק לעקרון המנחה הזה, כמו גם לעקרונות המרכזיים הנוספים של הייטק היי – פרסונליזציה, עיצוב משותף ועבודה אותנטית.

את החיבור לעקרונות של צדק חברתי ניתן למצוא בבסיסה של הגישה המאחה, שצמחה מעולם הצדק המאחה. בעולם החינוך, כמו גם בעולם המשפט, הצדק המאחה בא לקרוא תיגר על תפיסת הצדק המעניש ככזה שפוגע בעיקר באוכלוסיות מוחלשות וממילא לא מיטיב עם מי שנפגע במקור. גם הפרקטיקות המאחות שאינן כלולות בצדק המאחה מעודדות ומתחזקות תרבות שמיטיבה עם כל חברי הקהילה, כך שהנהנים המיידיים שלה הם אלה שנפגעים הכי הרבה בתרבות שיצרה את משבר הניכור.

בנוסף, מנקודת מבטן של המורות, מציעה הגישה המאחה התייחסות לצרכי העומק שלהן כנשות מקצוע וכעובדות. כך מתארת את הכניסה לסגר הקורונה הראשון מנהלת בחטיבת ביניים, שמיישמת את הגישה המאחה בשנים האחרונות:

כאשר פרץ משבר הקורונה ויצאנו בהתראה קצרה לסגר הראשון, המערכת כולה היתה בכאוס ובלבול וקיבלנו הנחיות שלא היו קשורות כל כך למציאות. דרשו מאיתנו, למשל, לבקש מהמורים שלנו ללמד את כל השעות שלהם במערכת ובמקביל להנחות אותם ללמוד בזריזות כיצד לנהל שיעור מרחוק באמצעות הזום וכלים אחרים. לנו בצוות הניהול היה ברור שכרגע זה בכלל לא רלוונטי, ומה שחברי הקהילה שלנו הכי צריכים זה שמישהו ישאל אותם מה שלומם ואיך הם מסתדרים. זה בדיוק מה שעשינו – חילקנו בינינו את צוות המורים וכל אחד עשה טלפונים לרשימה שלו בניסיון לברר מי נמצא בהתקף חרדה, למי יש ילדים קטנים בבית, למי בכלל אין מחשב או אינטרנט במהירות גבוהה. בשלב הבא, באופן טבעי, הצוות עשה את הבירור הזה מול הילדים וההורים. רק ככה יכולנו לסמן מי מהצוות והילדים זקוק לתמיכה – נפשית, כלכלית, או פדגוגית. זה איפשר לנו, למשל, לחלק מהר מאד מחשבים למורים וילדים שלא היה להם. זה גם מה שעזר לנו לקבל החלטה שאנחנו מקצצים את מערכת השעות כמעט בחצי, ומאפשרים לכולם את מרחב הנשימה הדרוש להתאפס על המצב החדש, להשיג ציוד וללמד את עצמם איך עובדים מרחוק. בדיעבד זו היתה החלטה שהיתה לה חשיבות קריטית בשלב המעבר.

הדוגמה הזו מבטאת יפה כיצד התרבות שיוצרת הגישה המאחה מחזקת ממילא את העקרונות המנחים הנוספים של הייטק היי – תרבות שבה כל חשוב שכל הקולות יישמעו, ויאפשרו התאמה של ההחלטות לצרכים באופן פרסונלי; עיצוב משותף של המדיניות, הנורמות והפעילות – ברמה האישית, הכיתתית, הצוותית; טיפוח תרבות של דיאלוג פתוח בו אנשים נוטים להביא את האמת הפנימית האותנטית שלהם, כי הם יודעים שיינתן לה מקום

אם נסתכל על חינוך ברוח הייטק היי כפדגוגיה של חיבורים, נראה כי ההתאמה של הגישה המאחה לפדגוגיה הזו היא מתבקשת. בדומה אליה, מבקשת הגישה המאחה לסדוק את ההבניות שמפרידות בין תלמידים לקהילה הרחבה, בינם לבין חבריהם ומוריהם, וגם בינם לבין עצמם. פרקטיקות של איחוי שבונות את התרבות הכיתתית והבית ספרית ממילא מבקשות להבנות מחדש את מערכות היחסים בכיתה ובקהילה הרחבה ככאלה שמבוססות על קרבה מיטיבה, ולא על ניכור ופחד. פרקטיקות של איחוי שאחראיות על תחזוקה שוטפת של התרבות הזו, באמצעות תגובות לאירועים יומיומיים שמאתגרים את מערכות היחסים, מבקשות גם הן לנצל את האירועים הללו כהזדמנות למנף את מערכות היחסים לעבר חיבור מדויק וטוב יותר בין חברי הקהילה. הפרקטיקות שמכונות "צדק מאחה", אלה שמופעלות ברגעי משבר, מייצגות גם הן קו פעולה שחופף לפדגוגיה של חיבורים, כאשר מטרתן המובהקת אינן להשיב את הסדר על כנו, אלא לאחות את הקרעים שיצרה הפגיעה בקהילה.